fbpx

אמרו לי, "עוד נשמע אותך צורחת לאפידורל"

צילום: PIXABAY
ליאת בן אדיבה ליוותה מספיק יולדות כדי לדעת שלידה היא לא נצנצים ופרחים בשיער; מצד שני חשוב לה שתדעו שלידה היא גם לא בהכרח שדה קרב

בינואר הקרוב ייפתח המחזור השלישי של קורס הדולות הגלילי. את המנחה, ליאת בן אדיבה, רבים מכם ודאי מכירים מליווי ההיריון, מחדר הלידה, או מהתקופה שלאחריה, אך גם אם לא, ודאי כבר שמעתם על תומכת הלידה הגלילית שעוסקת בתחום במסירות רבה מזה כעשרים שנים. המחזור הראשון של הקורס, שהסתיים לפני שנתיים וחצי, נפתח עקב הצורך שזיהתה בן אדיבה בהגדלת מאגר הנשים העוסקות במקצוע באזור. בהעדר כל רגולציה ופיקוח של משרד הבריאות, התבררו לה במהרה גם פערי הידע העצומים בין העוסקים בתחום, ולפיכך יזמה הכשרה בת תשעה חודשים, בה היא מעבירה הלאה את הידע הרב שצברה לאורך השנים, ומפגישה בין הדולות לעתיד לבין שאר המומחים. "כל אנשי המקצוע שמלמדים הם מהגליל", אומרת בן אדיבה, "כך שהתלמידות מכירות את הרופאים, המיילדות, מיילדות הבית, המורים ליוגה, הפיזיותרפיסטים של רצפת אגן וכל קשת אנשי המקצוע הנחוצים סביב היריון ולידה. הן מכירות ומכירים אותן, וזה קריטי להתחלה טובה יותר וליצירת שינוי חברתי-קהילתי משמעותי". כי עבור בן אדיבה, הרצון העז להקים בית לדולות גליליות ולהרחיב את מאגר הידע ונשות המקצוע באזור, הוא הרבה מעבר לרצון בנוחות ובנגישות. "דולות הוא מקצוע קהילתי", היא מסבירה. "בסוף ההיריון את צריכה את הדולה פיזית, קרובה אליך, ובגליל יש גם ככה משהו מאד משפחתי. המטרה היא לסמוך על הכוח המקומי, אחוות אחיות. קהילה של דולות הן אצבעות על כף יד אחת שעובדות בשיתוף פעולה". 

מקצוע תומכת הלידה, ה'דולה', תפס תאוצה בשנות השמונים, עת החלו נשים רבות להיעזר במלווה בחדר הלידה בנוסף על בן הזוג. מלבד התמיכה הרגשית החשובה והמענה לצרכי היולדת בשעת הלידה, עלה הצורך עקב תיעוש בתי החולים ועלייה חדה במספר הלידות שהסתיימו בניתוח קיסרי. תפקיד תומכת הלידה נועד, אם כן, גם לשמירה על זכויות היולדת והגנה עליה. בעשורים שחלפו מאז חלו במעמדה של הדולה שינויים רבים, ולא אחת היא נתפסה כגורם מפריע בקרב אנשי הצוות, והמיילדות בפרט. "מערכת הבריאות היום פתוחה הרבה יותר", מספרת בן אדיבה; "גם אני עברתי מול זה תהליך, ויודעת להעריך היום את צוות בית החולים הרבה יותר. הדולה מכירה היטב את היולדת, כי ליוותה אותה עוד קודם לכן, ובזמן הלידה היא מלווה רק אותה, בעוד שהאחות המיילדת צריכה להתאים את עצמה תוך שניות לנשים שונות רבות, יחד עם נהלים ממש לא פשוטים והמון משמרות. בתוך כל זה, להצליח להיכנס לחדר לידה עם חיוך והקשבה לאישה – זה מדהים. אני לא הייתי יכולה להיות מיילדת". 

ליאת בן אדיבה. צילום: מורן קורן

רציתי להראות שאפשר גם אחרת

את דרכה כדולה החלה בן אדיבה לפני עשרים שנים, עם לידת בנה יותם. "לפני הלידה שמעתי הרבה סיפורי לידה, שברובם נשמעו נוראיים; אחד כמו הקרב על הבופור, אחד כמו הקרב על תל עזאזיאת. הייתי קוראת המון ספרות, ואומרת לנשים – 'את יודעת שיש שלב בלידה שהגוף מפריש אנדורפינים וזה לא כואב?' ואמרו לי, 'כן… עוד נשמע אותך צורחת וקוראת לאפידורל'. אבל יותם באמת נולד באופן כמעט פסיבי, ורציתי להראות שאפשר גם אחרת. אז נסעתי לתל אביב ללמוד, ומאז אני דולה".

התהליכים השונים שעוברת כל אישה במהלך ההיריון, דורשים גם הם התייחסות מצד תומכת הלידה. השינויים הפיזיים, הבדיקות, השאלות הפולשניות שנשאלות לעתים, לצד תחושת אובדן השליטה על הגוף, ושלל סיטואציות נוספות הקשורות בהיריון ובלידה, כל אלה עלולים להוות טריגר לרגשות ולזיכרונות הנוגעים בפגיעות מיניות מן העבר. "בקורס נוצרת אינטימיות מאד גדולה", מעידה בן אדיבה, "וזה נושא שעולה. בהרבה משפחות עובר הנושא בהשתקה במשך דורות, וזה יכול לצוף פתאום בהיריון או בלידה. הקורס מפגיש את הנשים עם המקום האישי שלהן מול זה, וכל אחת עם היכולת שלה לגעת בדברים. לפעמים, כמו בהרבה דברים בחיים, הקורס יזרע זרע, ונתייחס אל הדברים שנשתלו כשהזמן יתאים".

בן אדיבה במפגש יולדות. צילום: מורן קורן

"לא היינו מביאות ילדים לעולם, אם היינו חושבות שהוא ימשיך להיות מקום של מלחמות"

את הריאיון אנחנו מקיימות בבית הבוץ שבנתה בן אדיבה במו ידיה בלהבות הבשן, ולאחרונה שבה אליו עם בן זוגה. אחת לכמה משפטים היא דומעת מהתרגשות, ומבלי לעשות מזה הרבה עניין. "אני אוהבת להתרגש", היא מחייכת, "מה, אנחנו רוצים לחיות באדישות?". אולם לצד הרגישות העמוקה בה ניחנה, היא מדגישה באוזניי היבטים נוספים שדורש המקצוע: "דולה צריכה להיות אישה עם חוסן נפשי. לידה זה לא נצנצים ופרחים בשיער, ולא סתם באנגלית זה נקרא 'LABOR'. זו עבודה קשה ומאומצת, והדולה עובדת יחד עם היולדת. הרבה פעמים דברים לא קורים כמו שתכננו, וקריטי להגיד לעצמך – זו חבילת הקלפים שקיבלתי, ואיתה ננצח. לראות ולשמוע יחד עם היולדת איך מכל החדרים מסביב נשמע בכי של תינוקות חדשים, כשבחדר הזה עדיין לא, זה יכול לשבור. אבל את צריכה להחזיק את התקווה כל הזמן, זה התפקיד שלנו – לראות את התמונה הגדולה. כמו שמטפסים על הר ורואים איך הפסגה רחוקה, והנה אלה, שהגיעו כבר, ואולי אני ארד? אולי לא אצליח לעולם? צריך מאד להאמין באישה, וללכת איתה יד ביד את מה שהיא מפחדת ללכת בחושך".  

תכונה נוספת שמדגישה בן אדיבה כחיונית למקצוע היא אותנטיות. "אנחנו חייבות לפגוש את החיה שבנו ולהתחבר אליה", היא מסבירה. "בלידה אנחנו חייבות לשחרר את הדאגה למראה שלנו, שזה הפוך מכל המסרים שאנחנו מקבלות לאורך החיים. אני חושבת שזה היופי האמיתי, ככה אני רואה שאישה נכנסה ללידה באמת. ההורמונים זורמים ועושים את העבודה, וגם אני מרגישה שעכשיו, ככה, אני רואה מי את. כי אין תחפושות. אם את בתחפושות הלידה תהיה מורכבת".

מלבד בית הבוץ המרשים והנעים שלה, ואחרי שנים רבות של עבודה פיזית קשה ומאומצת עם יולדות, שבה בן אדיבה לאחרונה לסטודיו הקדרות שלה – אל החומר, אל האדמה והיצירה. בתווך, היא נהנית מפירות הקורס המאפשר לה להעביר עוד ועוד לידות לדולות גליליות חדשות, ולקבל הודעות משמחות על לידות ששידכה. "כל לידה כזו היא תקווה לאנושות", היא מסכמת, "כל ילד זה המון תקווה. כי אם ילדתי עכשיו ילד, זה אומר שלמאה השנים הקרובות צריך לדאוג שיהיה טוב בעולם הזה, כי יש פה בנאדם חדש. כי לא היינו ממשיכות להביא ילדים לעולם אם היינו חושבות שהוא ימשיך להיות רק מקום של מלחמות". 

פורסם לראשונה בגיליון 232 מיום 11 בדצמבר 2019

אולי יעניין אותך גם:

1
אם אין סרט, תאכלו עוגות (וכריכים וסלטים וחומוס)
אחרי ששימש כמרכז תרבות אזורי במשך שלושה עשורים,...
משה מילנר ירדנה ארזי לעמ
ארוכה הדרך הביתה
המנגינה מפריז, המילים מישראל, השריטה מלבנון:...
תמונה רועי רשקס לקחת תמונה זו
זאת לא הייתה שאלה של אם,
זאת הייתה שאלה של מתי
"האם לחזור לגור בפתח הר הגעש שמתישהו יתפרץ...

Education Template