|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
"בהתחלה, הגוף שלי פשוט התנגד לעזוב", מספרת דורית אלמליח על הרגעים הראשונים בהם הבינה את המצב לאשורו. "אני זוכרת שעמדתי בפתח הדלת ואמרתי לבעלי: 'אני לא רוצה להתפנות'. אבל הילדים לחצו, אז נסענו לעזור להם לכמה ימים. חשבנו שזה יהיה ליומיים-שלושה".
מאז, עברה כמעט שנה שלמה.
זה התחיל בשבעה באוקטובר, בבוקר שהוא כמו כל בוקר רגיל, כולל טיול רגלי של דורית ובעלה בנהר הבניאס. "ואנחנו חוזרים ומתחילים לשמוע טלפונים", היא נזכרת; "'רוצו הביתה!'. רצנו הביתה והדלקנו טלוויזיה". השעות הבאות היו כאוס מוחלט, אבל כשסוף סוף הם הצליחו להתעשת, מצאו דורית ובעלה את עצמם אורזים ציוד בסיסי וממהרים לניר דוד, לבית קרובים, שם התגודדו תחת קורת גג אחת עם לא פחות מאחד-עשר בני משפחה.
בתוך הבלגן הזה, של ילדים, תינוקות, בישולים וכביסות, קיבלה דורית עוד שיחת טלפון שטלטלה מהיסוד את עולמה וגייסה אותה לפרויקט חייה – הקמת מנהלת מפונים במסגרת מרכז החוסן, גוף שמטרתו לסייע לתושבי הצפון שפונו מבתיהם. כל זה בעוד היא ובעלה מפונים ונודדים בעצמם מבית קרובים, למלון, לצימר, לדירת חייל; מניר דוד, לכפר חיטים, לנוף הגליל, לראש פינה.
ולא שהכול היה רע. בתחנות השונות שעברו בדרך המשיכה דורית לעבוד, נהנתה מ"מיליון קניונים או מיליון רופאים", כאלו שבגליל העליון נגישים הרבה פחות. "הרופאים שאין לנו בפריפריה, יש תוך דקה. כולם הלכו לניתוחים ולטיפולים", היא מתלוצצת. אבל בינואר החליטו בני הזוג אלמליח שדי להם, ושבו הביתה, לשניר. ובשניר – "אין כולבו, אין מרפאה, אין המולת ילדים, אין גננות, אין כלום. קיבוץ מאד עצוב, רק דורבנים וקוצים על יד הדלתות".
עכשיו, כך היא מספרת, המצב משתפר. הקיבוץ חוזר לאט לאט לעצמו. יש כבר כולבו לארבע שעות ביום, יש יוזמות של מועדונים ופעילויות, אבל ההתלבטות האם להישאר או לעזוב עדיין שם. "זאת הפעם הראשונה שיש לי באמת מחשבות שזה לא בכל מחיר […] לא נולדנו בשביל לחיות עם נשמה קרועה, אני רוצה את הזמן שיש לי לחיות הכי טוב שאני יכולה ולבחור לעשות כל מה שאני יכולה, ועכשיו לאט לאט יכולות הבחירה שלי יורדות".
לריאיון המלא עם דורית אלמליח היכנסו:
