אם ללא בית

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הועתקו חייהם של יותר ממאה אלף ישראלים מהצפון – לא לשבוע, לא לשבועיים, כי אם לחודשים ארוכים של פליטות ותלישות. היה זה הפינוי האזרחי הנרחב והמתמשך ביותר בתולדות מדינת ישראל, ועבור רבות מהנשים שפונו – במיוחד האימהות שנותרו לבדן עם ילדיהן בעוד בן הזוג משרת באזור הלחימה או נשאר מאחור ביישוב המפונה – הייתה זו רעידת אדמה של ממש; כזו שבעקבותיה מתגבשת מציאות חדשה, מבלבלת, פעמים רבות כמעט בלתי אפשרית.

בתוך התוהו ובוהו הזה צמח מחקרן של ד"ר תהילה רייט מהחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי, בעצמה אם שפונתה מקיבוץ דפנה, ופרופ' רחל דקל מבית הספר לעבודה סוציאלית ע”ש לואיס וגבי וייספלד באוניברסיטת בר-אילן. המחקר שערכו הוא ככל הנראה התיעוד המעמיק ביותר שנעשה עד כה בישראל על חוויית האימהות בעת פינוי ממושך. דרך ראיונות עומק עם 15 נשים נחשפת תמונה מורכבת של אובדן שליטה, בלבול בזהות האימהית, הורות חשופה במרחב הציבורי, וגם גילויים של חוסן מפתיע ומשאבים פנימיים.

העובדה שמדובר במחקר שנעשה מתוך הקהילה עצמה, על ידי חוקרת שהיא גם אם שפונתה, מעניקה לו עומק רגשי ייחודי. רייט לא רק תיעדה, אלא גם פעלה כמגדלור עבור המשתתפות – כיוונה, שאלה, הנכיחה סיטואציות. לדבריה, עצם קיום הריאיון היה עבור רבות מהנשים רגע של עיבוד: מקום בו אפשר סוף סוף לומר, לפרק, להבין. לא רק עבור המחקר, עבור עצמן.

ובעוד תושבים רבים עדיין ממתינים לשוב אל בתיהם, מהווים ממצאי המחקר הזה לא רק מסמך מדויק ומרגש של תקופה – כי אם גם קריאת כיוון מעשית עבור מקבלי ההחלטות.

"משהו בדנ“א שלי השתנה ברמה המולקולרית"

המחקר התמקד בשמונת החודשים הראשונים שלאחר הפינוי, ונבחנו בו חוויותיהן של נשים שפונו למגוון מסגרות – מבתי מלון וכפרי נופש, דרך דיור זמני ועד אירוח אצל בני משפחה. כולן אימהות לילדים עד גיל 18, רובן חילוניות, אקדמאיות מהמעמד הבינוני. חלקן עברו את הפינוי עם בן הזוג, אחרות לבדן עם הילדים. המחקר לא כלל אימהות שפונו מעוטף עזה או כאלה שהתפנו באופן עצמאי וללא סיוע של המדינה.

אחת המסקנות המרכזיות של החוקרות היא כי הפינוי הממושך יצר טשטוש של גבולות: גבולות בין אם לילדיה, בין פרט לקהילה. המרחב הציבורי הפך לזירה בה גם רגעים אינטימיים של הורות מתרחשים לעיני אחרים, והיכולת להחזיק במושכות, לשמור על שגרה, להציב גבולות – כל אלה נשחקו ולעיתים התפוגגו כליל.

החיים כמפונה, כך מדווחות כל משתתפות המחקר, מלווים בתחושה של הפקעת השליטה מידיהן. ובתוך החוויה הזו, כל שגרה יומיומית – מהכנת ארוחה ועד מקלחת – הופכת למשימה מורכבת שדורשת תכנון, שיתופי פעולה ולעיתים ויתור. אך מדובר כאן לא רק על אובדן שליטה פיזי, כי אם אובדן שליטה על עצמאותן כאימהות, תוך התערבות הסביבה החיצונית בדינמיקה ההורית, שטרם המלחמה הייתה פרטית ולא גלויה לעיני כל. אותה תחושת אובדן שליטה על מציאות החיים על שלל מרכיביה, השפיעה רבות על תפקודן של משתתפות המחקר כאימהות, ועל האופן בו התפקיד האימהי עצמו נתפס בעיניהן.

כאן כבר עולה תמה נוספת: חוויית הפינוי, כפי שמתארות האימהות, הובילה לטרנספורמציה של כלל התפיסה העצמית, ובפרט תפיסת האימהות: "משהו בדנ“א שלי השתנה ברמה המולקולרית", מבטאת זאת בחדות אחת המרואיינות. במסגרת אותה טרנספורמציה קיומית, הזהות האימהית כולה מתפרקת – ונבנית מחדש.

וגם האופן בו נתפסות המשתתפות כאימהות כלפי חוץ מושפע עמוקות מהאירוע הזה. "רואים לי את האימהות", מבטאת זאת יפה משתתפת נוספת. התחושה הזו – שהאימהות הפכה לדבר שניתן לראותו, לשפוט אותו – עומדת בלב אחד האתגרים המשמעותיים ביותר איתם מתמודדות המפונות.

אך המחקר גם מציף גילויים של עוצמות ושל חוסן: לצד בחינת התפקיד האימהי ותחושת אובדן השליטה המשפיעה עליו, מתארות הנשים תהליך מתמשך של גילוי חוזקות בעצמן, לצד צמיחה של סולידריות נשית בין-אימהית. התהליך הזה מתאפיין בהכרה ביכולתן לנהוג באורך רוח, גמישות ונפרדות מול הילדים, לגלות את עצמאותן בארגון, ניווט או חינוך – לעיתים לבדן, לעיתים עם תמיכה נשית חדשה שנולדה מהכאוס. וזהו כבר לא רק סיפור על הישרדות, אלא סיפור על בנייה מחדש.

"לא מדברים עלינו"

בין השאר מדגיש המחקר את השתקת הקול האימהי בשיח הציבורי. "לא מדברים עלינו", אומרות רבות מהמרואיינות, והדחף לקיים את המחקר נולד בדיוק מהחסר הזה – הצורך לתת מקום לחוויות של מי שאינן נתפסות בזירה הציבורית כגיבורות, אלא כדמויות יומיומיות ושגרתיות.

בעוד המחקר מסתיים בקריאה להקים מערך תמיכה ייעודי לנשים במצבים כאלה – מערך שיכיר בצרכים הספציפיים של אימהות וילווה אותן – החוקרות כבר החלו בסיבוב שני של המחקר. תהילה רייט מציינת כי בימים אלו נערך גל נוסף של ראיונות, שנועד להבין את ההשפעות ארוכות הטווח של הפינוי. ממצאי הסיבוב השני עשויים להעמיק עוד יותר את ההבנה של השלכות הפינוי – לא רק בזמן אמת, אלא גם בשיקום שיבוא אחריו.

במובנים רבים, סיפורן של האימהות המפונות הוא גם סיפורו של הגליל העליון. כמו הגבול, שנשאר דרוך, כמו הבתים הריקים שמחכים עדיין, כך גם האימהות שמנסות לחזור – לא רק פיזית, אלא גם נפשית, ולהשיב לעצמן מרחבים שאבדו: פרטיות, סמכות, שגרה, זהות. מחקרן של רייט ודקל מעניק להן את מה שנמנע מהן לאורך חודשים – קול. והוא עושה זאת מתוך ההבנה שדווקא בקולן השקט, הלא-הירואי, מסתתרת עוצמה שמדינה שלמה צריכה להכיר בה.