"החברים מחפשים איך להיעלם", אמר לי חבר במועדון 'חרמונים'; "קרוב משפחה, אח של בעלי" סיפרה מ', אשתו של ע', גם הוא חבר מועדון 'חרמונים', "שאל אותי – למה את מביאה אותו לאירוע? כולם יסתכלו עליו, הגיע הזמן שיישב בבית". ועוד סיפרה: "בעלי היה מסמר הכפר. איש בעל מעמד חברתי וכלכלי גבוה. היה מזמין חברים ומשפחה אלינו הביתה לחפלות ואירועים גדולים ומשמחים. כאשר חלה, הפסיק לעבוד. במקביל למצב הבריאותי שהלך והידרדר כך הידרדר גם המצב הכלכלי, ונאלצנו להפסיק את החפלות. התגובות שקיבלנו מחברים ומבני משפחה התחלקו לרחמים או התרחקות מוחלטת. אף אחד לא מציע עזרה, פסקו הטלפונים".
התופעה הזו, של "לעבור למדרכה ממול", תמוהה בעיניי מאוד, שהרי הלב האנושי הוא רחום בבסיסו; אנחנו אלופים בלהיחלץ לעזרה. אז למה אנו כה נבוכים, לעיתים עד כדי נטישת החברים שלנו, אלה שחלו או שבגד בהם גופם? למה אנחנו עוברים למדרכה ממול כאשר אנחנו פוגשים אותם? לא כולנו, לא תמיד, אך עדיין – מדוע מדובר בתופעה כה נפוצה?
"התגובה לדעתי קשורה לכמה תופעות פסיכולוגיות 'טבעיות'", אומרת שיר גלעין, פסיכולוגית רפואית, "ובראשן הַמַּרְאָה שאותה אדם חולה מציב בפנינו, שמזכירה לנו את הפגיעות שלנו עצמנו לחולי – פגיעות אותה אנחנו מנסים להדחיק כל חיינו, בהצלחה רבה בדרך כלל. תגובת ההרחקה, שהיא תגובה הגנתית, תתפרש על ידי האדם המדחיק כמשהו שונה בדרך כלל, כמו – אני מרחם על החולה, או להיפך – אני לא רוצה שירגיש שאני מרחם עליו, ולכן אני מתרחק, או – אני לא יודע מה נכון להגיד במצב הזה, או – אני לא רוצה לשאול שאלות כי אז אזכיר לחולה שהוא חולה, וכל מיני תירוצים מסוג זה. בפועל, בעיניי, לרוב האנשים קשה להיות ליד חולי כי הוא מעורר בהם חוסר נוחות לגבי עצמם או משפחתם, ואנשים לא אוהבים להרגיש רגשות לא נעימים, זה קשה מדי עבורם. הבחירה להתרחק דומה לבחירה להגיד לאדם החולה 'הכול יהיה בסדר', או 'תהיה אופטימי' או 'הכול לטובה' 'הכול מלמעלה' וכולי – אמירות שבפועל מוחקות את הרגשות של האדם החולה ואת הקושי שלו, כדי שלאדם המאחל יהיה יותר קל".
אז איך בכל זאת מקלים על המפגש עם חולה?
"הייתי ממליצה לשאול את האדם המתמודד עם הקושי מה שלומו, ובאמת באמת להקשיב לתשובה", אומרת גלעין. "לא לנסות 'להקל' עם אמרות שפר או אופטימיות כדי להקל עליו, וגם לא לתת עצות או להגיד 'גם אני מתמודד עם כאב ברגל', כי כל התמודדות היא שונה. אי אפשר להשוות בין התמודדות אחת לשנייה, ומה שעובד בשביל אחד לא עובד עבור אחר. העצות בעיקר מעצבנות וגורמות לאדם המתמודד עם חולי להרגיש בודד עוד יותר, ושאיש לא באמת רוצה לשמוע על הקושי שלו. דבר נוסף שלא רצוי להגיד הוא, 'הכרתי את פלוני, חבר של פלונית, שהאח שלו התמודד עם מה שהיה לך, והוא בסוף היה בסדר גמור'. זוהי עוד תגובה שמוחקת את החוויה האישית. עדיף להקשיב בקשב רב, לשקף – 'נשמע לי התמודדות קשה', ולהציע עזרה – 'האם אני יכול לעזור איכשהו?'.
ואסכם את דבריה של גלעין במילותיי שלי: מה בסך הכול צריך בן אדם? את אותה הערכה/אהבה שהייתה כלפיו כאדם, כבעל משפחה, חבר בקהילה, לפני שחלה או נפגע גופנית/ נפשית.
הכותבת היא מנהלת סניף 'חרמונים' למתמודדים עם מחלת הפרקינסון.
פורסם לראשונה בגיליון 253 מיום 1 ביוני 2022.
