אליפלט ואבן הדם המסתורית

על פניו נראה כי שמו של היישוב ניתן לו על שם אליפלט, בנו של דויד, זה שמופיע בספר שמואל ב': "ואלה שמות הילודים לו בירושלם: שמוע ושובב ונתן ושלמה. ויבחר ואלישוע ונפג ויפיע. ואלישמע ואלידע ואליפלט". את השם 'יפיע' תפסו כבר באזור נצרת, ודי ברור שאליפלט הוא שם יותר מוצלח ליישוב גלילי מ'שובב' או 'נפג'. אבל אפשר היה ללכת גם על 'אלישמע' וזה היה תופס, פחות או יותר, אותו הדבר. לשמחתו של אליפלט, שאולי פחות ידעתם על הקשרו התנ"כי והכרתם אותו רק כגיבור השיר האלמותי של ימי הזיכרון (או בביצוע המחודש של ברי סחרוף), הוא זכה לישוב-על אצלנו בגליל, עם נוף דו כיווני מעולה וכל מיני דברים אחרים, מעולים גם כן.

אז איך אליפלט הגיע לגליל העליון? הכל התחיל לפני משהו כמו 4,500 שנים, כשעם קדם כנעני עתיק הסתובב לו במרחב רמת הגולן, הגליל העליון ורמת כורזים, והחליט שאת כל המתים שלו הוא קובר בדולמנים – קברי אבן ענקיים דמויי שולחן. דולמנים נמצאים גם בקוריאה, בצרפת, באירלנד ובעוד מקומות ברחבי הגלובוס, חלקם נמצאים ברשימות אתרי מורשת עולמיים, וחלקם במפות התיירות והמורשת של כל מדינה בה הם נמצאים. בארץ הם זכו למעט פחות כבוד ברשימת המורשת הארכיאולוגית, אולי כי הייתה להם תחרות קשה מול בתי כנסת עתיקים, תלים מקראיים או מצודות צלבניות. אבל עדיין, אם תרצו לראות אותם, גם בלי טיסה לחו"ל ועלויות נלוות, אז למזלכם יש כמה מאות דולמנים ממש כאן ליד הבית: במצוק עורבים, בשמיר, בדפנה, ואפילו באזור התעשייה של קריית שמונה. ברמת כורזים בנו הקדמונים משהו כמו 400 דולמנים. הם פזורים במקבצים במרחב שמדרום לטובא וכפר הנשיא ועד אזור אמנון, אלמגור והר האושר. הדולמנים של כורזים עמדו להם במשך אלפי שנים כחלק מהנוף המקומי, נשדדו פה ושם, וחיו בשלום עם הסביבה. יש סיכוי שגם אליפלט המקראי ראה אותם, אם הוא יצא מירושלים והגיע לביקור באזור. גם בשבילו הם היו אז בגדר ממצא ארכיאולוגי, כי הוא נולד בערך 1,500 שנה אחרי שהם נבנו. לא בטוח שזה עניין אותו, אבל מי יודע.

מה שכן בטוח זה שהיו כאלה שממש התרגשו מהממצא הזה, וכשהם הגיעו לגליל לקחו אותם במיוחד לחזות בפלא הקדום. זה היה לפני כ-150 שנים, זמן די קסום בארכיאולוגיה הישראלית – תקופה של ראשית הגילוי, המיפוי והחקר של עתיקות הארץ. תקופה בה הסתובבו ארכיאולוגים וחוקרי טבע אמריקאים, גרמנים, צרפתים ובריטים ותיעדו את כל מה שקיים כאן.

את משלחת החקר הבריטית בארץ הוביל הוריישו הרברט קיצ'נר, דמות רצינית מאד בהיסטוריה הבריטית ובכלל. בהמשך דרכו המקצועית הוא ניצח על כיבושה של סודן, והיה גם שר המלחמה הבריטי במלחמת העולם הראשונה. אתם אולי מכירים אותו מהכרזות האייקוניות שקוראות להתגייס לצבא הבריטי (אם לא – חפשו בגוגל, ותגלו שבעצם כן). אבל זה פחות חשוב. אנחנו פה כדי לפתור את סוגיית ה'למה קוראים לאליפלט – אליפלט'. אז כשקיצ'נר הגיע לגליל העליון, אי אז במרץ 1877, לקחו אותו מורי הדרך המקומיים לראות דולמן. הם קראו לו 'חג'ר א-דאם', 'אבן הדם' בתרגום לעברית, או 'stone of blood' אם אתם מאנגליה, שזה כבר שם מאד עוצמתי. ואכן, קיצנ'ר וכל הפמליה הארכיאולוגית הבריטית שהייתה איתו התלהבו מהדולמן, גם כי הוא היה יפה במיוחד, וגם כי זו הייתה הפעם הראשונה שמצאו דולמן בארץ ישראל, שזו תגלית משמעותית מאד. זה מה שקיצ'נר כתב על הממצא בזמנו:  

"North-east of our camp we found the first perfect dolmen I have seen in the country; it is called Hajr ed Dum – 'the stone of blood' ".

נקודת הממצא הארכיאולוגי סומנה במפה וחוליית הסקר המשיכה בדרכה לגילוי עוד עתיקות גליליות. המפה שהכינו קיצ'נר וחבריו שימשה גם את הבריטים שהגיעו ארצה במלחמת העולם הראשונה, והיוותה בסיס להמשך פעולות מיפוי גם בימי המנדט. חג'ר א-דם נשארה על המפה, רק שמתישהו בשנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת, כשהקרטוגרפים ממחלקת המדידות דיברו שוב עם אנשי זנגריה שגרו בסמוך, הם שמעו מהם שכל הקטע הזה של הדם – ובכן, זה לא בדיוק זה. הם בכלל קראו למקום "חג'ר א-דן", עם נ' סופית, שמשמעו: האבן שמשמשת כמחסה. ואכן, בגשם, בשמש וגם סתם כשמתחשק, מתחת לסלע ישנו מעין תא נחמד שאפשר לשבת בו בכיף. זה אמנם נשמע פחות אינדיאנה-ג'ונסי (או הארי-פוטרי) מ-the stone of blood, אבל זה מה שזה. אז ערכו שינוי קל בכיתוב של המפה, ואפילו תרגמו ועברתו את שם הדולמן על בסיס המשמעות האמיתית שלו ל-"אבן פלט". פחות מסתורי ומטיל אימה, אבל עדיין בשטח ועל המפה.

ב- 1949 עמד לקום יישוב חדש בגליל. בסמוך למקום ההתיישבות המיועד הופיע במפות האזור שם עברי מסורתי וככה, על פי האגדות הגליליות, דבר הוביל לדבר, קצת סיעור מוחות של חברי ועדת השמות, "אבן פלט" מקבל טוויסט תנ"כי קל, והבן של דויד המלך זוכה ביישוב עברי על שמו.

את הדולמן המקורי, זה שקיצ'נר ראה ושהיה הראשון להתגלות בארץ, ניתן היה לראות עד שנות ה-70 לערך מעט מזרחית לאליפלט, ליד מבני הלולים הגדולים והבסיס הצבאי שלצידם. הוא נהרס מתישהו בפעילות הנדסית, שהחריבה אותו עד היסוד. במקום בו ניצב לו פעם הדולמן המפואר ישנו היום שדה קוצים המשמש מקום לחניית נגמ"שים, ובקצהו, לצד גדרות הבסיס הצבאי, יש ערימת סלעים גדולה. שם פזורות אבניו של הדולמן העתיק.

לטובת סיום קצת יותר אופטימי, אולי תשמחו לדעת שהיום, בכניסה הדרומית למושב, הקימו אותו לתחייה. במסגרת הפיתוח של הכביש והצומת בשנה-שנתיים האחרונות, ובזכות יוזמה חיובית של המועצה ואדריכלי הנוף בפרויקט, נבנה דולמן חדיש. ואפילו שהוא לא הכי אותנטי שיש, תנו לו את הכבוד המגיע לו ולסיפורו בן מאות השנים, ותזכרו שמתישהו בגלגולו הקודם, לפחות למשך תקופה של כמה עשרות שנים, הוא היה הנקודה עם השם הכי קשוח במפה מאז "ים המוות".