אין לי לילה, אין לי יום

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

במסגרת מה שהפך מבחינתנו לשגרת חירום/שגרת מלחמה/חיים בהזיה, שמור מקום של כבוד להודעות מחלקת הביטחון של המועצה ביישומון ה"מקומי", אלו שמעדכנות בזמן שיא ובתמצות מה קרה ואיפה ואיך הסתיים האירוע, ונוסכות – לצד ברכת "לילה טוב" או "המשך יום שקט" – לא מעט תחושת ביטחון, עידוד וסוג של ביחדנס, בין אם אתה תושב כפר סאלד או חולתה. מבחינת רבים מאיתנו זהו כבר שירות קבוע ומובן מאליו, אבל מאחורי הקלעים, בחמ"ל של המועצה בקרית שמונה, יושבים כבר מהשבעה באוקטובר אנשים טובים מול מסכים במשמרות של 24/7 ומשמשים כעיניים של האזור.

"המוקד הוא אותו מוקד עירוני שכולנו מכירים, של חיוג ל-106 כשנשבר פח אשפה או נתקע השער של הקיבוץ וכו', ובשעת חירום הוא הופך למוקד חירום שמאויש לאורך כל היממה", אומרת דנה מורן רביד, מנהלת המוקד בחירום, שישנה בו כבר את שני הלילות הראשונים לפרוץ המלחמה. "אנחנו עובדים בשלוש משמרות: בוקר, ערב ולילה, שכל אחת מהן נמשכת שמונה שעות ויש בה שני מוקדנים. בגלל שאנחנו על גבולה הצפוני של המדינה, הוא מקבל פן מבצעי ומקיים קשר עם גורמי צבא והצלה ואוסף את האינפורמציה על המצב העדכני בגזרה בכל רגע נתון ומכל הזוויות. כשיש אירוע אנחנו מקבלים אינפורמציה מפיקוד העורף, הצבא, המשטרה, מד"א וכל הגורמים הרלוונטיים, וכמובן הקיבוצים. אנחנו מלקטים את המידע ומיידעים את הציבור דרך ההודעות של ה'מקומי' ומעדכנים גם בתום האירוע. מטרת העל שלנו היא לשקף את תמונת המצב העדכנית בכל רגע נתון ולהעביר אותה למקבלי החלטות או לגורמים שצריכים לפעול. בנוסף, המוקד הזה עדיין נשאר כתובת לפניות של תושבים".

פניות כאלו, היא מסבירה, רווחו הרבה יותר בחודש וחצי-חודשיים הראשונים למלחמה, עם העיסוק המסיבי בענייני הפינוי. "ככל שהתקדמנו עם הזמן, אנשים הסתגלו או התארגנו על מה שנזקקו לו. יש, למשל, פניות בירוקרטיות של אישורי תושבות למי שהתפנה. אבל האוריינטציה היא יותר של חמ"ל מבצעי".

אני חיה לי ממשמרת למשמרת

גילי אורן, 22, מאיילת השחר, השתחררה מצה"ל לפני מעט יותר משנה, בתפקיד חובשת. היא נמצאת במוקד ממש מתחילת המלחמה, הודות לפניות של מורן רביד ורותם מנור, מנהלת אגף התרבות במועצה. "בהתחלה לא הייתי בטוחה מה הקשר שלי לעניין ופחדתי לנסוע לקריית שמונה", היא אומרת. כמו אצל רבים, הצורך בשגרה כלשהי, בתחושת שליטה ומעש ורצון לתרום, הניעו אותה לתת צ'אנס. מאז היא וחברתה שם והן אף הספיקו לגייס חברה נוספת. "התחלנו בהתנדבות מלאה ועכשיו זה כבר בתשלום. הנסיעה היא עדיין החלק הכי מפחיד במשמרת. המוקד עצמו בתוך מרחב מוגן, אבל מרגיע אותי שאני יודעת מה קורה במקרה של אירוע, וגם התרגלתי ואני מקווה שאני לא פותחת פה, אבל הבנתי שבסוף רוב הבלגנים והנפילות לא קורים על כביש 90".

איך את מגדירה את העבודה?

"אנחנו עושות לרוב את משמרות הערב או הלילה ובגדול מרכזות תמונת מצב שעוברת לקב"ט ולראש המועצה ולכל מי שצריך באזור. אם יש אזעקה צריך להבין איפה היא וליידע את הקיבוצים, לוודא מול הרבש"צים או כיתות הכוננות והחמ"לים של הקיבוצים אם מזהים נפילה. אם יש נזק לבתים או כבישים – צריך להבין לפרטי פרטים מה קרה ולהשוות את האינפורמציה עם הגורמים הרלוונטיים. אנחנו מעבירות את המידע לכונני התקשורת והם אלו שמעבירים את המידע ל'מקומי'. אני עובדת בדרך כלל חמישה ימים בשבוע, כולל סופ"שים, חגים והכל. הימים והלילות שלי הפוכים לגמרי".

פיתחת שעון פנימי של אנשים שעובדים במשמרות? כמו דיילות, למשל?

"אני בעיקר מרגישה שאני לא יודעת באיזה יום אני ומה השעה. אני חיה ממשמרת למשמרת, אבל בניתי את זה בכוונה. אחלה עיסוק. מאוד אינטנסיבי".

פספסתם קריירה של סמב"ץ בצה"ל? ובכן, למרבה הצער עדיין לא מאוחר מדי. מורן רביד מונה את הכישורים הנדרשים: "התכונה הכי משמעותית היא תושייה ויכולת לתפקד במצבי חירום ולפעול בפיצול קשב בתוך סביבה שלפעמים הופכת רועשת ומתוחה ולהישאר יעיל ומפוקס. עשינו הכשרה למנהלי חמ"לים ביישובים בשבוע שעבר ובתחילת היום הראיתי קטע מתוך התוכנית 'גיבורים' של נסלי ברדה בערוץ 12, שערכה ריאיון מרתק ומרגש עם גלי אילון בת ה-15 וחצי מכפר עזה, שמתוך הממ"ד של סבתא שלה עזרה בשבעה באוקטובר לצוות 'דובדבן' לנהל את כל הלחימה בקיבוץ, דרך קבוצת הוואטאספ הקיבוצית. המסר שלי היה שנערה מתבגרת עם סלולרי ותושייה יכולה להיות קריטית בניהול לחימה. זה להבין ולהפנים מה אתה רואה, להיות אקטיבי ולדעת להפיק מידע מדויק ולהפעיל את מי שאפשר".

מורן-רביד, עובדת המועצה כבר מעל 20 שנה, התחילה כמזכירה במחלקת הביטחון. במלחמת לבנון השנייה ניהלה את מוקד החירום שנפתח גם אז. "אף אחד מאיתנו לא דמיין שזה יימשך כל כך הרבה זמן", היא מודה לגבי האירוע הנוכחי, "אבל לשמחתי אחרי שבוע כבר הצלחתי לגייס מהר שלוש בנות צעירות שהתחילו בהתנדבות, ובמקביל סטודנטים שצריכים מלגה". היא גאה בכל הצוות שלה, אך כמי שאחראית גם על צעירי המועצה, רואה את היתרונות של המוקדנים הצעירים. "הם קרובים לצבא, מכירים את המושגים הרלוונטיים. הם חדים ודיגיטליים וקולטים מהר את העבודה על התוכנות הנדרשות והעזרים שצריך. בסך הכול יש לנו עשרה חבר'ה צעירים בצוות, זה דינמי וקשה לעשות את זה לאורך זמן, אבל הם מחזיקים יפה ועם הזמן התפתחנו מקצועית, התייעלנו והשתפרנו. המתקן שלנו נוח ונעים. האווירה נעימה והאנשים על הכיפאק. יש משמרות שאולי משעממות ומצד שני יכול להיות פתאום אירוע ונדרש לתפקד בצורה מהירה וסופר ממוקדת".

מקרה כזה, למשל, התרחש לפני כשבועיים בערב וזאת המשמרת הזכורה ביותר עד כה לגילי אורן. "הייתי במשמרת ערב והיה מטח רציני על כפר בלום. זה בא משום מקום, בשעה יחסית רגועה בדרך כלל. בדיוק ההסעות ממרכז קלור יצאו לדרך. הבנות שרוקדות שם מדווחות לנו מתי הן יוצאות וההסעות הספיקו להתרחק אבל עברו כמה דקות עד שקיבלנו תמונת מצב כי לקח לנו זמן לתפוס את מרכז קלור. לא ידענו אם כל האוטובוסים יצאו משם ואם מישהו התעכב. יש במרכז מצלמות והסתכלנו בהן וראינו שם ילד חמוד עם צ'לו שהלך לכיוון החנייה כדי להיכנס לאוטו של אמא שלו, והאזעקה תפסה אותו בדרך. ראינו אותו נשכב על הרצפה עם הצ'לו ושם ידיים על הראש ושנייה אחרי זה רואים את אמא שלו מגיעה עם האוטו, רצה ונשכבת איתו על הרצפה".

את ידועה עכשיו בתור מישהי שכדאי להיות חבר שלה? מסמסים לך כשקורה משהו ועוד לא ברור לאן זה הולך?

"בכל פעם שיש אירוע הטלפון שלי ישר מוצף בשיחות".  

FOMO בימי שמש

ידע, נאמר כבר רבות, הוא כוח. במקרי חירום ידע גם נותן תחושת שליטה. "אני רוצה להיות פעילה ולא אשקר – אני תמיד שמחה לדעת מה קורה ולקבל את התמונה המלאה, אז מרגיש לי טוב להיות מחוברת למה שקורה באזור", אומרת מאיה פיקוס, 30, תושבת דן בארבע השנים האחרונות, שהתמקמה כעת בלהבות הבשן, שם גרה אימה. פיקוס היא מולטי-טאסקרית רצינית: עובדת בתחום ניהול משרדים ופרויקטים, מנהלת התפעול של חברת תיירות ועובדת בחברה לליווי הכשרות רפואיות, ובנוסף בעלת עסק קטן של צילום. היא חובשת במד"א, מתנדבת ב'ותיקי הגליל' וביחידת החירום של המועצה, שדרכה הגיעה לחמ"ל לפני כחודשיים. בצבא, לא מפתיע, הייתה סמב"צית. "החמ"ל של המועצה רגוע ביחס למה שאני מכירה, אבל הגעתי הרבה אחרי שהם פיצחו את הדרכים להתנהלות יעילה שלו. כיף לראות איך המועצה מתפקדת ומי האנשים שעוסקים במלאכה. הם נהדרים ויש להם הרבה נכונות ואין שאננות גם אם יש רגע שקט. אני מגלה שם כוח נשי חזק שזה תמיד משמח", היא אומרת. "זאת כוורת הומה ותמיד מנסים ליצור שיתופי פעולה חיוביים ולהיטיב עם האזור. לא כולם רואים את זה בלייב, אז הנה – קבלו בשורה מבפנים".

הצורך לתרום, שסחף את כלל המדינה בתחילת 'חרבות ברזל' והתמתן באופן הדרגתי וטבעי אצל רבים ששבו למרוץ חייהם, מוסיף להיות דומיננטי אצל הבנות הללו. "ראיתי ממש בתחילת המלחמה שמחפשים מתנדבים. התנדבתי בחמ"ל בקיבוץ אצלנו ורציתי לתת מה שאני יכולה", אומרת נירית צדוק, 60, מכפר סאלד, שהוסיפה כך לעצמה יום עבודה שבועי אקסטרה. היא מנהלת מערכות מידע במפעל 'לורדן' בקיבוצה במשך חמישה ימים בשבוע ומתנדבת בחמ"ל המועצה באופן קבוע בשבתות, במקום לטייל או לעכל את החמין על הספה, כנהוג בקודש. "אני מבינה את החשיבות של זה", היא מסבירה. "לא פשוט להחזיק מקום כזה לאורך זמן. המועצה שלנו עובדת יפה בעניין הזה".

דנה מורן-רביד מעלה על נס גם את הבונדינג. "אנחנו מבלים הרבה שעות ביחד, יש לנו הווי ונחמד לנו ביחד. אלו אנשים טובים ונעזרים אחד בשני ומתחשבים, אוכלים ארוחת ערב ביחד. הצוות מאוד הטרוגני וזה תורם לווייב החיובי, למרות המתח והרצינות והשחיקה".

מאיה פיקוס מודה ש"הדבר היחיד שטיפה משבש אותי הוא שיש ימים יפים כשהשמש יוצאת והכל פורח, ואז יש לי FOMO רציני (fear of missing out) כי אנחנו גרים באזור הכי יפה בארץ והכל מדהים ופורח וזורם, ואני מנסה להספיק לצאת לטבע וליהנות מהפריחה ומהשמש המלטפת. אבל זה לא נורא באמת".

גם גילי אורן משתדלת לבלות קצת זמן בין משמרת למשמרת באוויר הפתוח. "להיות בחוץ, לטייל או משתוללת קצת עם הכלבה החדשה של המשפחה שלי. יושבת עם חברים, דברים רגילים. אבל בגדול אני מגיעה הביתה ונטרקת לישון", היא צוחקת.

הלילה זה עניין. לא לכולם קל לתפקד בשעות האלו ואתן צריכות להיות ערניות.

מאיה פיקוס: "לא יוצא לי לעשות משמרות בוקר. אני אוהבת בלילה את השקט היחסי ומספיקה לעבוד גם על פרויקטים אחרים שלי. אני בונה מערכים רפואיים ואנחנו שואפים, דרך החברה שאני עובדת בה, לעזור למועצה ולצבא בתחום הזה וליישר קו. אני חדה בלילה, חד משמעית. זה קצת הופך, כי אני מתנהלת בין כמה עבודות ועניינים וזה דורש תמרונים, אני ממש מחשבת שעות שינה ופגישות ואין לי יותר מדי שעות שינה, אבל יש לי יכולות שינה מתקדמות. זה עובר אצלנו במשפחה. אני יודעת לישון בכל מקום ובכל עת. שימי לי רמקול עם טראנסים ואני אישן מתחתיו כמו גור קטן".

גילי אורן: "עקרונית ממש לא רציתי לעבוד בלילות, זה לא משהו שחשבתי שאוכל ליהנות ממנו או להתמיד בו, אבל הסיטואציה כל כך לא נורמלית שגם דברים שלא בהכרח חשבתי שמתאימים לי – הופתעתי שהם עובדים".

איך מעבירים את הזמן כשרגוע במשמרת?

דנה מורן-רביד: "הכנסנו הליכון כדי שנוכל קצת לזוז. מיצינו את כל משחקי הטריוויה שיש ברחבי הרשת, אנחנו משחקים 'ארץ עיר' והוספנו קטגוריות, למשל 'חרבות ברזל'. אני רוצה להוסיף שהתושבים מגיבים לפעילות שלנו ממש טוב. זה עוזר לתחושת הביטחון שיש עיניים שצופות במתרחש 24 שעות ביממה".

בטח. ההודעות האלו תופסות מקום חשוב ביומיום. מדהים לפעמים לעשות "זום אאוט" ולראות שגם זה, כמו כל מה שקורה פה בחמשת החודשים האחרונים, נהיה החיים שלנו. 

דנה: "הכותרת של כל האירוע הזה היא 'הזיה', אבל אני גדלתי בכפר סאלד ובין מלחמת לבנון הראשונה ועד הנסיגה, החיים בקו עימות היו חלק מהותי מהזהות שלנו", אומרת דנה. "למדתי את כל כיתה א' במקלט. כל ילד ידע מי חברי הכוננות בכיתה שלו, המבוגרים הסתובבו עם נשק לתקופות ארוכות לאורך השנים. אז לי המציאות הזאת לא זרה. מבאס אותי שאנחנו חוזרים אליה, אבל ברור שתפיסות הביטחון שלנו צריכות להתעדכן. המקלטים וכיתות הכוננות והקפדה על השער הן חלק מהחיים שלנו. אנחנו חוזרים במידה רבה למה שהיה פה פעם. התובנות שלי קשות, אבל אנחנו חיים במזרח התיכון. לדעתי האישית, המוקד הזה צריך להיות מאויש גם אם נחזור לאיזושהי שגרה".