אילו היה אלוהים מחזיק באמת כולה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בראשית סוף

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר –

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

אֲזַי חֶרֶשׁ יִזְדַּקֵּף בֶּן עַזַּאי וְיִלְחַשׁ–

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

(מתוך הספר: 'כשהגענו מן הים', הוצאת עמדה, 2019).

שירי זה מתאר, ובאופן אקספרסיבי, את היחסים שמתקיימים בין האדם לאל שברא כיחסים  מדממים. ואכן, לאורך כל ההיסטוריה של התרבות האנושית כאלה היו היחסים שבין האל ומאמיניו, ואנשים רצחו ועינו בני אדם אחרים בשם הדת והאמונה.

ב-16 בינואר 1786, זמן קצר אחרי שנוסדה ארצות הברית של אמריקה, אימצה העצרת הכללית של וירג'יניה את החוקה הדתית של תומס ג'פרסון. חוק זה הפך להיות הבסיס למה שאנו מכירים כיום כתיקון הראשון שהתקבל על ידי הקונגרס בשנת 1791. התיקון מבטיח חופש דת לכל האנשים המתגוררים בארה"ב. באותו יום פורסמה על ידי נשיא ארצות הברית הכרזה רשמית על יום זה כיום חופש הדת. 

חופש הדת הוא הזכות של כל אחד לחיות על פי הדת שלו ולזכות להגנה וזכויות שוות. חופש הדת הוא אחת מזכויות האדם האוניברסליות המוכרות בהגות הליברלית וההומניסטית ובידי האומות המאוחדות.

במדינת ישראל מכנים את המושג חופש הדת או חופש מדת בשם המכובס 'סטטוס קוו'. הסטטוס קוו מתקיים היום בחברה הישראלית כסוג של הסכמה פוליטית בין דתיים לחילוניים, על מנת לאפשר סוג של חיים משותפים. אך ניתן לתאר אותו גם כך:

ישעיהו ליבוביץ', שהקים בשנות החמישים יחד עם אליקים העצני מפלגה שהמצע שלה תבע הפרדה בין דת ומדינה, סיפר שבן גוריון אמר לו: "אני יודע מה אתה רוצה, אתה רוצה הפרדת דת מהמדינה כי אתה רוצה שהדת תהיה עצמאית, וכל ממשלה תצטרך להתמודד עימה. ואני לא אסכים לכך בשום פנים. אני רוצה שהממשלה תשלוט בדת'. לכן זה מה שיש לנו היום. ישנה לנו רבנות ראשית שמונתה על ידי המדינה. למה הדבר דומה? לאליהו הנביא שהיה מתמנה לנביא על ידי איזבל".

נדמה שבימים טרופים אלו של מדרון חלקלק ותהליכים המזכירים בעוצמתם אירועים שהתרחשו בשנות השלושים בגרמניה, שהבשילו לכדי הקמת ממשלתו השישית של נתניהו. ממשלה המכילה בתוכה יסודות כהניסטיים על סטרואידים. הציבור החילוני נתבע לחדש לעצמו ולחדד את הבסיסים הדמוקרטיים וההומניים שעליהם הוא התכונן, כדי לשוב ולהבהיר לעצמו על מה הוא נלחם בעצם.

■

כדי להבין את הבסיס עליו הוקמה מדינת ישראל, אי אפשר שלא להזכיר את אותה חבורת חלוצים שהגיעה לכאן בתחילת המאה הקודמת. חבורה של גברים ונשים שנמלטו מכבלי הדת כדי לברוא כאן, בארץ חמדת אבות, משהו חדש. הם גם הוכיחו על הדרך שאדם חילוני איננו חייב לוותר על הרליגיוזיות שאצורה בו ואף לתת לה מקום בתוך תרבותו. את אחת התפילות המרגשות ביותר שאני מכיר חיבר לוי בן אמיתי, שהיה אחד מאותם אנשים חילוניים שהגיעו אז לארץ.

לוי בן אמיתי נולד בשם ליפא ברוודא שברוסיה הלבנה. בשנת 1919 עלה ארצה עם חמישה חברים ובדרכו ארצה שינה את שמו לשם עברי. בדרכם לכאן עברו בן אמיתי וחבריו בדרך לא דרך בחצותם ארצות רבות, וליפו הגיעו באונייה נושאת פחם. ארבעה בחורים ובחורה אחת, אלישבע אשכול (אשתו השנייה של לוי אשכול). הם לנו במלון של בורך ביפו, שם חלה בן אמיתי בקדחת ולכן נשאר במלון תחת טיפולו המסור של בורך, ואילו חבריו נסעו לרחובות לעבוד בפרדסים. כשהחלים הצטרף אליהם למרות חולשתו הגופנית. בדרך, חנו אצל חברים שעבדו בסלילת כביש עפולה-נצרת, ובן אמיתי התמחה בהנחת האבנים. בסופו של דבר, בשנת 1926 הגיעו ארבעת החברים והחברה אלישבע לדגניה ב', שם נשאר לוי בן אמיתי חבר עד יום מותו.

שירתו של בן אמיתי היא שירת חלוצים צעירים השבים לארץ אבות, מתערים בה בהתלהבות ומתמסרים לחקלאות, לקרקע ולנוף. שיריו הפכו מוכרים, המפורסם שבהם הוא השיר 'שדות שבעמק'.

שירו "דבר אלי אתה" הוא שיר שמאוד מרגש אותי תמיד ושמוכיח, לעניות דעתי המאוד לא קובעת, שגם אדם אשר איננו מאמין באלוהים עוד, יכול עדיין לדבר שיר שמעביר השתוקקות גדולה וחוויה רליגיוזית עזה.

דָּבֵּר אֵלַי אַתָּה | לוי בן אמיתי

דַּבֵּר אֵלַי,

דַּבֵּר אַתָּה אֵלַי

נִלְּאוּ אָזְנַי מִשְמעַ

קוֹלִי אֱנוֹש,

כָּבְדוּ אָזְנַי מִשְׁמֹעַ

הֲמוֹנוֹ

מָלְאוּ אָזְנַי

דִמְמָתְךָ

דַּבֵּר אֵלַי

דַּבֵּר אֵלַי אַתָּה,

מֵעֵץ, מִסֶּלַע, מִכּוֹכָב.

■

אז אחרי כל הדברים האלה, חשוב להדגיש שישנה לנו מורשת הומניסטית שחותרת להכיר בכך שכל בני האדם שווים, ושדוחה בתוקף כל תפיסה הגורסת עליונות של קבוצה אנושית אחת על בני ובנות הקבוצות האחרות. שווה מאוד להילחם על הערכים והעקרונות האלה כי בלעדיהם אין לנו מה לחפש כאן. וסביר להניח שגם לא נהיה.

את זכות המילה האחרונה אני מבקש לתת לאפרים לסינג, מחזאי ופילוסוף  שחי בתקופת הנאורות הגרמנית, ושמחזותיו וכתביו התאורטיים השפיעו רבות על הספרות והפילוסופיה הגרמנית: "אילו היה אלוהים מחזיק באמת כולה בידו הימנית, ובידו השמאלית רק את החיפוש העקבי והמתמיד אחר האמת, אפילו בתוספת התנאי המיוחד שתמיד ולעד אטעה בתהליך, והיה מציע לי את הבחירה, הייתי בוחר בענווה מלאה בידו השמאלית".