על הדבש ועל העוקץ

מגרש הכדורגל בקיבוץ עמיר לבש ביום שישי האחרון חג. קבוצת 'דבורות הגליל' – קבוצת הנשים של מועדון רוגבי גליל עליון, אירחה את טורניר גביע המדינה בו לקחו חלק שמונה קבוצות מרחבי הארץ – בהן האלופה המכהנת, מכבי אמזונות ת"א, וקבוצת גליל גולן, שפועלת בגולן והוקמה ע"י שתיים משחקניות הגליל העליון – ענבר וקנין, מאמנת הקבוצה ושרה חדד, המחלימה מפציעה ומשמשת כמנהלת קבוצת 'דבורות הגליל'. לטורניר הגביע עלו שחקניות הגליל העליון נחושות לזכות בגביע מדינה שלישי ברציפות, הצליחו לנצח את כמות המשחקים הגבוהה ביותר ובסיום הטורניר חגגו את השגת המטרה הנכספת.

נעמה בדיחי, בת 35 ואם ליערה בת ה- 3, היא דמות מפתח בהצלחת קבוצת 'דבורות הגליל'. היא מפונה מביתה בקיבוץ יפתח כבר למעלה משנה וחצי ומתגוררת כעת ביישוב עצמון שבגוש משגב. בדיחי היא הרבה מעבר למאמנת קבוצת הנשים; היא המאמנת הראשית של מרבית קבוצות מועדון רוגבי גליל עליון – כל קבוצות הנוער (גילאי 14-18) וקבוצת הנשים. מסייע לה במלאכה כעוזר מאמן, גיא גדנקן (שדה נחמיה).  במקביל, משמשת בדיחי כמנהלת פרויקטים של פיתוח נערות ונשים באיגוד הרוגבי, מרצה ומנחת סדנאות חוסן ומנהיגות אישית ומלווה בתהליכי צמיחה אישיים. אה, ולא שכחנו – אחרי שהשתקמה לפני מספר שנים מפציעה קשה, עדיין משחקת בדיחי בקבוצה וגם בנבחרת ישראל. לטענתה, הפרישה קרובה: "אחרי 14 עונות החלטתי שזו תהיה השנה האחרונה".

המציאות הקשה בגליל העליון השפיעה משמעותית על תפקוד קבוצת הנשים הגלילית. "בעונה האחרונה, ממש כמו בעונה שקדמה לה, הקבוצה עדיין מפוזרת בארץ. חלקנו עדיין מפונות, כולל אני, שנוסעת שעה וחצי לכל כיוון פעמיים בשבוע כדי להגיע לאימונים, וכמוני יש עוד שחקניות", משתפת בדיחי. "יש שחקניות שעשו מילואים של חודשים וניסו להגיע לאימון פה ושם ביציאות הקצרות והבודדות הביתה, שחקניות שנפגע להן הבית, שחקניות אימהות שלא פונו והתמודדו עם גידול ילדים בתקופה כל כך הזויה בגליל העליון. על כולן המלחמה השפיעה ברמה כזו או אחרת ופגעה בתחושת החוסן. איבדנו חלק מהשחקניות שהתפנו למרכז ונשארו שם".

למרות המצב המורכב, לא הרימה בדיחי ידיים; "המשכתי את הפעילות בחיזוקם ותמיכתם המדהימה של שרה חדד, מנהלת הקבוצה, ויניב גרטי, מנהל המועדון. קיימנו אימונים בתנאים לא תנאים עם שלוש שחקניות לפעמים, הכול כדי לשמר את הדבר הזה שנקרא רוגבי גליל עליון, מתוך אמונה שהרוגבי זו משפחה, והרוגבי זו התרופה, וגם איזו אחיזה בדבר שקיים מחיים קודמים שלפני המלחמה, והוא אי של שפיות בחוסר השפיות".

קשיים ארגוניים לא חסרו, אבל כשאומרים "אין דבר העומד בפני הרצון" מתכוונים לדרכי הפעולה הנחושות של בדיחי וגרטי: "עונה שלמה עברה עד שמצאנו מגרש שיכולנו להתאמן בו. בהתחלה התאמנו בחניה של בית הספר בעמיר, מתחת לפנס שנתן קצת אור וקרבה למיגונית, כשאת האימונים מלווים לפעמים הבומים המשוגעים של ירי הסוללה שהייתה שם. אחר כך עברנו למגרש כדורגל בחצור וחלק מהאימונים התקיימו בפיסת הדשא הצרה בין מגרש אחד למגרש שני, שהמאמנים שם נתנו לנו להתאמן עליה. למזלנו, בזכות יניב גרטי, שרה חדד ואחיקם שושן, מנכ"ל עמותת הספורט, שעזר לנו מאוד בתהליך, התמקמנו לאחר מכן במגרש בחולתה. גם שם היינו צריכות מדי פעם לרוץ למיגונית באמצע אימון, סך הכל ראינו את זה כהזדמנות לאימון ספרינטים".

איך שומרים על אנרגיה ואמונה, כשהכול נראה כל כך קודר מסביב?
"גם כשבאימונים היינו חמש בנות בממוצע לאורך שתי עונות, בטורנירים הופענו בסגל כמעט מלא ולפעמים בסגל הכי רחב מכל שאר המועדונים. בתקופה בה מועדונים מהמרכז לא מגיעים בכלל לטורניר בגלל מיעוט שחקניות, הקבוצה שלנו – שאין ביכולתה לגייס שחקניות חדשות בכלל כבר שנתיים, כי אין פעילות במכללת תל-חי ואין הרבה אנשים בגליל, הייתה הקבוצה שהצליחה לחבר שחקניות מאילת, ים המלח ומכל מקום אליו פונו, כדי להילחם כתף לצד כתף על המגרש, לפחות פעם בחודש כשיש טורניר. שחקניות ותיקות שהן אימהות, לא הצליחו להגיע לאף אימון בגלל המרחק, אבל התמידו להגיע לכל טורניר ולשחק על אף ולמרות הכול. אם זו לא אחווה, חברות ורוח גלילית – אני לא יודעת מה כן".

ועדיין, קבוצה שלא מתאמנת בסגל מלא, מצליחה לעלות למגרש ולנצח. לא מובן מאליו.
"היה קשה מאוד לסיים טורנירים בניצחון כשהבנות לא מתאמנות יחד כל כך הרבה זמן. התמדנו להגיע לגמר וגם ניצחנו טורניר אחד, אבל השקענו את מירב המאמצים והפוקוס לטורניר גביע המדינה. מי שכן הצליחו להתמיד באימונים העונה בהחלט השתפרו, זה ניכר והרים מאוד את הקבוצה. שחקניות חדשות העלו את הרמה שלהן והרמה הכללית בקבוצה נהייתה אחידה וגבוהה יותר. בטורניר הגביע בשישי האחרון לחמנו על המגרש כמו יחידה קרבית מיוחדת, שיודעת מה תפקיד כל אחת ומה החוזקות של כל אחת ואיך להעצים את מי שלידה. לצד זה, הבנות יודעות שהכול בראש. כשהתחלתי לאמן, הבהרתי שמבחינתי אם אני רוצה משהו, אני משיגה אותו – והן שם במודעות ובתפיסה. הן יודעות להשיג את מה שהן רוצות על המגרש. הן הגאווה הכי גדולה שלי, לראות אותן נחושות, מעיזות, נופלות וקמות, דוהרות קדימה. כמובן שמגיעה תודה גדולה והערכה לגיא העוזר המדהים שלי, שנותן מעל ומעבר למען המועדון".

איך את מצליחה לשלב בין כל כך הרבה תפקידים – אימהות, זוגיות, עבודה, וכל זה כשאת גרה הרחק מהגליל העליון?
"כל עוד לא הייתי אמא זה היה קל, אבל הרוגבי זה הבייבי שלי כל חיי הבוגרים. זה עניין של סדרי עדיפויות. אחרי שנהייתי אמא התמונה השתנתה לגמרי. אני אתן את התשובה שאני תמיד עונה כששואלים אותי על זה: התחתנתי עם האיש הנכון, אלעד, שמבין ומכבד את המקום של הרוגבי בחיים שלי, ואם לא אופי הזוגיות שלנו, לא הייתי יכולה להמשיך לשחק ולאמן כמו שאני בשלוש השנים האחרונות. אולי גם הסטנדרטים שלי לעייפות וקושי הם אחרים. אני אחות שכולה, הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לנו, הילדים, כשאחי ז"ל נפל היה שהיא מבטיחה שאנחנו נמשיך להיות משפחה שמחה. זה מלווה אותי כל החיים – במיוחד אחרי שהיא נפטרה. חשוב לי לדבוק במה שעושה אותי שמחה – הרוגבי עונה על הצורך הזה בצורה מושלמת".

העונה בזירה המקומית הסתיימה. מה בגזרת הנבחרת?
"אני שמחה על הזכות ללבוש את מדי הנבחרת, שמחה שיש לנו ייצוג נכבד עם שחקניות מדהימות בדמותן של פרח איתיאל, מיכל להק, אמה ליפשיץ ורינת ואן מיל. הנבחרת נוסעת בסופ"ש הקרוב לנסיעת הכנה לאליפות אירופה, לטורניר מקומי בצרפת. אליפות אירופה תתקיים בסופש של ה20/6 באנדורה, שם אני מצפה מאיתנו להגיע לגמר ולא פחות מזה".