כשהחליטה שהיא עוזבת את מרכז הארץ לטובת הגליל העליון, בעיצומו של אחד מסגרי הקורונה של 2020, תהו חלק מהחברים של רוויה בלום אם היא לא יורה ברגל של הקריירה שלה. היא הייתה אז בעיצומה של הקלטת האלבום הראשון שלה, אחרי שנים של יצירה וכתיבה, וגם עבדה בפרך לשם כך ("מילצרתי את עצמי לדעת"). השאלה הייתה האם נכון להפסיק הכל במקום שבו קורים הדברים ולעקור לפריפריה. לבלום עצמה, שכבר הייתה שבויה בקסם הנחלים המקומיים, לא היה ספק בנכונות הצעד.
עכשיו, רגע אחרי ההשתתפות בפסטיבל 'גלילאו', התשובה ברורה. "דווקא בצפון מצאתי אנשים שצמאים לעשייה והמוסיקה היא במקום ראשון אצלם, לפני אינטרסים כלכליים. צברתי פה קהל, אנשים מכירים את המוסיקה וזה מרגש. אני חוגגת שנה לאלבום הבכורה שלי, 'חיבור נקודות', והופעתי השנה עם הרכב בכל הארץ. הופענו ב'דארמה בר' (בקיבוץ הגושרים) שלוש פעמים. הם נתנו לנו מקום ואפשרות להופיע למרות שלא הכירו אותנו לפני כן ולא ידעו מה יהיה, והגיעו מאתיים איש להופעה ראשונה, שזאת ממש הצלחה מסחררת. הופענו בתל אביב וירושלים, גם בהופעות סלון וסולו. זאת שנה מאוד פעילה".
■
לרוויה בלום יש לא רק שם מיוחד אלא גם סיפור חיים שמשלב בין מספר מכובד של תחנות, התנסויות וזהויות שהושלו וגובשו מחדש. מכל אלו – והיא רק בת 28 – היא יוצרת את המוסיקה שלה.
היא נולדה בלוזאן להורים דתיים, יהודים ממוצא צרפתי שנפגשו בישראל, הקימו משפחה ועברו לשוויץ, לשליחות בת שנתיים שהתארכה ל-20 שנה. "אבא שלי היה חזן והיינו משפחה קהילתית ומאוד מארחת, הבית היה תמיד פתוח למגוון אנשים". שמה לקוח מפסוק ה' בתהילים כ"ג, "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה". ב-2005 המשפחה עשתה עלייה מחודשת, התמקמה בהתנחלות כוכב יעקב ואז בבית קבע באפרת. "חטפתי כאפה אבל למדתי עברית במהירות מסחררת, תוך שלושה חודשים", היא מסכמת; "מגיל 13 התחלתי לשאול שאלות ולחוש שונה משאר הבנות בכיתה. התחנכתי באולפנה ובגיל 15 בערך בישרתי להורים שאני יוצאת מהארון. באותה תקופה חוויתי שינוי רוחני ואמוני וחזרתי בשאלה".
וואו. שני מהפכים אדירים כאלה ביחד?
"עשיתי להם אחד פלוס אחד, שיהיה כבר במבצע. אוהבים לעשות מבצעים בארץ". וברצינות היא מוסיפה, "בשבילי זה היה ממש מסע. הייתי פורצת הדרך במשפחה. יש לי משפחה מאוד מקבלת ותומכת. בהתחלה רק ההורים ידעו, לא תיקשרתי את זה עם האחים".
היא קיבלה "בהבנה ובאהבה" את פרק הזמן שנדרש להוריה לעכל את הבשורות ("ברור שלא היה להם קל, גם הם היו צריכים לצאת באיזשהו אופן מהארון, ולאמא שלי לקח שש שנים להגיד מול המשפחה שלה שהבת שלה לסבית, למרות שכולם ידעו, כמובן"), והמוסיקה השתלבה באותו מקום וזמן באופן מושלם כאפיק לבטא את כל מה שעברה. "למדתי לנגן בגיל 13 בעצמי, התחלתי לכתוב שירים על אלוהים, אהבה נכזבת, המקום שלי בעולם. עשיתי עבודת חקר על עצמי דרך המוסיקה. אחרי התיכון עשיתי שנת מכינה קדם צבאית והמוסיקה הייתה אז מרכז חיי. הייתי שרה והמאזינים מתרגשים והתחלתי להרגיש שיש למוסיקה שלי השפעה גם על אחרים".
■
בתום המכינה התגייסה למג"ב לשלוש שנים, והמוסיקה נאלצה לעמוד דום לזמן מה. "שירתי בגזרת ירושלים, הייתי מפקדת ואלו היו שלוש שנים אינטנסיביות מאוד מבחינה נפשית. הייתי חומר גלם מצוין לצה"ל, מאוד פטריוטית, שרתי קצת שירי מולדת בעמדות שמירה כשהיו לי 12 שעות לשמור וכתבתי על המציאות שלי בתור אישה לוחמת בשיא תקופת הסכינאות והפיגועים, בין 2013 ל-2016. הייתי מיועדת לצאת לקצונה וממש לקראת סוף השירות הבנתי שאני בצומת דרכים, ושאם אמשיך בצבא לא אוכל להמשיך עם המוסיקה. היו הרבה לחצים מהצבא, אבל בחרתי במוסיקה ולא בצורך הלאומי".
עם השחרור היא טסה, כנהוג, להתאוורר בחו"ל. "שלושה חודשים באפריקה ואז שישה חודשים במזרח, ושם נפתח לי העולם וכתבתי וניגנתי מהבוקר עד הלילה בחופים, על גגות, בג'אמים; ניהלתי איזה לילה ג'אם ברוסית עם רוסים והודים, ואני לא מבינה מילה ברוסית. בהודו הבנתי שמספיק שאני מרימה גיטרה ומתחילה לשיר מול שני אנשים – תוך רגע הקהל יגדל. המוסיקה מחברת בין לבבות ואנשים, ואני אמנם רק צינור שלה, אבל איזה טירוף. אחרי שחזרתי ארצה גרתי בסירה במרינה בהרצליה ואז עברתי לדירת 'חירבה' בבני ברק עם חברים מהטיול, ברחוב של מוסכים, משהו קלאסי בסוף טיול להודו. היו לי שם במה וקלידים ובהיעדר שכנים היינו עושים מוסיקה עד ארבע בבוקר בלי להפריע לאף אחד".
ואז, בתקופת החגים לפני שנתיים, היא הגיעה לכאן לבריחה קצרה מהמרכז ("בתוך הקורונה, רגע אחרי פרידה רומנטית ובאמצע ההקלטות, ואמרתי לעצמי, מה קורה? מה הלו"ז עם היקום?"). היא נחתה אצל חברים בשאר יישוב ובתוך שבוע הבינה שהיא נשארת. מצוקת הדיור והנהירה הכללית דאז ליישובי הצפון לא פגעו בנחישותה. היא עברה לבניין רכבת בקריית שמונה ואחרי שעמלה רבות מצאה דירה בשאר יישוב ("זה היה כמו לעבוד שבע שנים בשביל לאה ואז בשביל רחל"), והרשתה לעצמה להתרווח. "יש לי מקום לעצמי ולחתולים שלי. אני מאוהבת בטבע, באוכלוסיה המגוונת, אני אוהבת את זה שאפשר להיות במרחק של עשר דקות מכנאפה במסעדה או טבילה בירדן, כמו במין כפר הדרדסים, יש כאן הכל".
הגעת לקריית שמונה בשיא הקורונה וההקלטות היקרות של האלבום. ממה חיית?
"לא היה לי שקל. במרכז הייתי מלצרית ועשיתי בשבוע את מה שאני עושה פה בחודש. הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. עבדתי בקטיף פקאנים בבית הלל, ניקיתי לראשונה בחיי בתים, הייתי טבחית ב'צ'יז' (בבית הלל) ואז עברתי לעבוד ב'עגלילה – סנדוויץ בגליל' במעין ברוך. זאת הייתה תקופה נהדרת כי יכולתי להכין אוכל ולפגוש את כל אנשי העמק והצפון וזה היה חוויתי".
בחרת לצלם כאן את הקליפ לשיר 'חיבור נקודות', שאלבומך הראשון גם נושא את שמו.
"כתבתי אותו כאן והוא מצולם באזור ציר הנפט ברמת הגולן וגם בדרכים. חלק גדול ממנו מראה אותי באוטו וזה לא סתם. באתי במשבר קיומי של 'מי אני ומה הולך להיות איתי' ובשנה הראשונה פשוט נהגתי בצפון לכל מקום, זאת היתה תרפיה. שמעתי מוסיקה, ראיתי מקומות חדשים. עכשיו אני עובדת במשרת חלומות. אני מנהלת את בית הקפה של 'האוזן השלישית' בקיבוץ הגושרים. קרץ לי מאוד לעבוד שם כי זאת משרה שמתקשרת עם מוסיקה ואני מתעסקת שם באוכל ואירוח – מה שאני אוהבת. מצאתי פה חברי ילדות מאוחרת וחברים מהודו וכמעט מכל התחנות בחיים שלי, וגם אנשים חדשים. זאת הייתה תחושה שנחתי לתוך הסצינה הכי חמה של החיים שלי ואני בצ'יל".
כעת היא בתקופה של כתיבת שירים חדשים ועבודה על עיבודים לטובת אלבום חדש. היא גם שיתפה פעולה עם קהילת המוסיקה 'פטיפון' בקריית שמונה, שמקבצת ג'אמים מוסיקליים ב'חומוס נגה' ובבית החאן.
בלום מקפידה לומר שהיא עצמאית בדרכה, אבל "פטיפון עושים עבודת קודש והם קיבלו אותי ונתנו לי גב ובמה וזה נתן לי ביטחון". והיה, כאמור, גם את פסטיבל 'גלילאו'. "לפני שנה הגעתי ל'גלילאו' בלי ממש לדעת מה קורה בו, חוויתי את האווירה המטורפת של כמו וודסטוק, כולל משפחות, ואמרתי, "וואו! האנשים האלה גרים פה ועכשיו גם אני!". זה הדהים אותי והבטחתי לעצמי שאשתתף בו, כיוונתי לזה".
איך היית מגדירה את עצמך מוסיקלית?
"המוסיקה שלי משקפת אותי ואת החיים שלי. אני מושפעת מהרבה סגנונות מאוד שונים. גדלתי על מוסיקה חסידית וחזנות ובאותה נשימה על בלוז וקלאסיקות צרפתיות. באופן מובהק, אני לא מחפשת לעשות כמו כולם במוסיקה ובחיים. בפועל, המוסיקה שלי משלבת כלים חיים, יש בה עולמות של רוק וגיטרות אבל גם כלים אתניים. מבחינת הרפרנס אני קצת מ'היהודים' דרך אביתר בנאי ואיפשהו גם עוברת באדית פיאף".
■ ■ ■
'גלילאו' – גליל בפול ווליום!
הכול התחיל אי-אז בשנת 2012, בסיעור מוחות שערך נועם כשרי, איש סאונד ותיק מכפר גלעדי, עם עוד שני חברים מהאזור; השלושה תהו איך זה יתכן שאין שום פסטיבל מוסיקה מקומי, ואיזה פסטיבל אפשר בכלל להרים כאן, בצפון. תהו וניסו לעשות. הם הקימו שותפות ותכננו את יסודות פסטיבל גלילאו הראשון, שהתקיים לפני עשור בחצר פאב 'הקרפיון השיכור' באורווה שבקיבוץ עמיר. היהלום שבכתר הייתה הופעה של להקת מרסדס בנד; הבאסים רעמו, אך המיזם התברר כמורכב מדי להפקה, ועוד בתחילת הדרך השותפים פרשו. רק כשרי לא אמר נואש והמשיך לקיים את האירוע על בסיס שנתי, כשעם השנים התעצבה מטרתו לתת במה ולקדם את אמני הגליל העליון בתחום המוסיקה.
הנחישות השתלמה, והקהל החל להגיב בהתאם. בשנת 2016 עלה הגלילאו בחצר ה'דארמה בר' בקיבוץ הגושרים, ובאירוע ההוא, שנערך יחד עם ההרכב המוסיקלי של מרכז קלור, נרשמה התפנית המשמעותית: האירוע, שסחף אליו חברים ובני משפחה רבים של צעירי הרכב קלור, הרשים מאוד את רותם מנור, מנהלת התרבות במועצה, שבילתה גם היא באירוע. מנור חברה אל כשרי ומאז נהנה 'גלילאו' גם מתמיכת המועצה.
השנה התקיים הפסטיבל בחצר ה'קרומביין' בנאות מרדכי, וזאת ללא ספק הייתה הדרך הכי גרובית להעביר את אותו יום שישי, שנייה לפני החג: סאונד משובח, אנשים יפים, תערובת מסקרנת של מוסיקאים מקומיים, ערמות של כישרון גלילי וטונות של גוד וויבס. המשתתפים בפסטיבל נהנו לא רק ממזג אוויר מושלם אלא גם מכניסה חינם, ובשעות הראשונות ניתן היה לפגוש במקום משפחות צעירות רבות מבלות במקום עם הילדים; בהמשך כבר הגיעו החבר'ה הצעירים, שבאו להתפרק ולעשות שמח רגע לפני כניסת השנה החדשה.
מלבד רוויה בלום הרימו למבלים בני דור העתיד ממרכז קלור, Alien Dust, המתנדבות, השפן הנכון, Mikoman ודוליס, עם אקו על תקן האורחת המובילה שאיננה מהגליל. השנה גם הציב הפסטיבל סטנדרטים חדשים בתחום השמירה על המרחב האישי של כל הבליינים והבלייניות: באירוע הופעל Safe zone – יוזמה משותפת של הפקת גלילאו ומרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית קריית שמונה גליל-גולן, בהובלת לוטם יניב, מנהלת המרכז, וצוות המרכז, שנועד ליצור תקן של מוגנות, כנהוג בהפקות גדולות ומקומות בילוי שונים בארץ ובעולם. האירוע גם עודד עקרונות סביבתיים באמצעות מכירת כוסות רב-פעמיות במחיר סמלי, שרוכשיהן נהנו ממחיר בירה מופחת. דוכני האוכל, האמנות ומרבית הספקים שעשו לחוגגים פיל גוד היו על טהרת הכלכלה המקומית, כמו גם מרבית החוגגים. האירוע ננעל באחת המסיבות הטובות שהיו כאן לאחרונה, והיווה סיום מושלם לאירועי התרבות האזוריים של שנת התשפ"ב.
עוד לא ביליתם ב'גלילאו'? הנה קליפ לסיכום אירועי הפסטיבל עד לשנת 2022:
