"אולי בפעם הבאה נזכה לשתות איתם קפה"

בימיה הראשונים של הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון במלחמת חרבות ברזל, בסוף ספטמבר, גבר בקרב לוחמי כיתת הכוננות בקיבוץ הרצון להצטרף ללחימה ולחצות את הגבול. את הרצון הזה הבענו בכל הזדמנות מול נציגי הצבא – מקציני ההגמ"ר (הגנה מרחבית) בחטיבות ועד למפקד אוגדת הצפון, שהגיע מעת לעת לביקור ביפתח. אמנם כולם העריכו את הנכונות שלנו, אך הסתייגו מהרעיון עקב המורכבות והסיכון שבכניסה לשטח אויב במהלך מלחמה.

גם בבית לא קיבלנו גיבוי – בני המשפחה והחברים הביעו חוסר שביעות רצון ואף כינו את הרעיון "מטופש". מה כבר יכולה כיתת הכוננות לתרום בזירה שכזו? ולמה להסתכן אם אין בכך ערך ממשי לשום גורם (חוץ מאיתנו). למרות הכול, לא ויתרנו. המשכנו להעלות את הנושא שוב ושוב, עד שלבסוף, בערב ה-28 בינואר 2025, קיבלנו הודעה שהזדמנות להצטרף נפתחה. אם לא יחול שינוי לרעה במצב הביטחוני, למחרת בבוקר, ב-29 בינואר – ניכנס ללבנון.

מתוך לוחמי הקיבוץ נבחרו שבעה להשתתף בסבב זה: טל אדרעי, רון גזית, עמי חדד, ניב גזית, ים אדרעי, ניר גביש ואנוכי, נריה אלתר. נרגשים ושמחים, נפגשנו בשעה 6:15 בבוקר לשתיית קפה בשער הקיבוץ, מצוידים בציוד לחימה מלא ובהקפדה על צבעים תקניים בלבד – ירוק צבאי, ללא תוספות. משם המשכנו לבסיס יפתח. בבסיס פגשנו את מפקד גדוד 82 (שריון) שהיה אחראי על הגזרה, ויצאנו לדרך בשני רכבים: ארבעה מאיתנו הצטרפו לרכב המג"ד ושלושה נסעו בטנדר של טל. נסענו לכיוון מנרה, וכ-200 מטר לפני שער הקיבוץ ירדנו לכיוון גדר המערכת (קו דיווח 350) וחצינו את הגבול ללבנון, לפאתי מיס אל-ג'בל.

מיד עם מעבר הגבול, היה ברור כי צה"ל פעל באזור – סביבנו השתרעו חורבות, מבנים הרוסים ושממה מוחלטת. המשכנו בנסיעה עד שהגענו לנקודת גובה על הדרך הראשית במיס אל-ג'בל, שמשקיפה על ואדי הסלוקי. עצרנו בנקודה שבה החזיק גדוד 82 טנק, ולצידם חיילי גולני עם שתי נמרות (רכבים משוריינים). במקום שכן גם מוצב של האו"ם – צה"ל והאו"ם עמדו כתף אל כתף, אך ללא כל תקשורת ביניהם. קיבלנו תדריך קצר על ההתנהלות מול אזרחים המנסים לשוב לבתיהם, על אירועים חריגים שאירעו באזור, ולאחר צילום קבוצתי קצר חזרנו לרכבים.

המשכנו דרומה על כביש מיס אל-ג'בל, ועברנו דרך הקסבה ההרוסה של הכפר. אי אפשר היה שלא להתרשם מעוצמתו של צה"ל והאופן שבו "ניקה" את הכפר, תוך הבטחת ביטחוננו על ידי הקטנת המוטיבציה של תושבי הכפרים לשוב. הכול היה הרוס – מבנים שהפכו לערמות הריסות, תשתיות חשמל וכבישים בלתי שמישים. במקביל, ניתן היה לראות שהאוכלוסייה נמלטה מהמקום, אם כי פה ושם נתקלו עינינו בחנות שנותרה כפי שהייתה – מלאה בריהוט ובצעצועי ילדים, כאילו הזמן עצר מלכת.

בהמשך הדרך עברנו בכפר קטן בשם מוחבב – ספק אם שם זה יופיע על המפות בעתיד, שכן לא נותר שם אף בית עומד. משם המשכנו לכיוון בליידא ועצרנו בגבעה מערבית לכפר, שם זכינו לראות את קיבוץ יפתח מרחוק. התצפית על בליידא, כשמאחוריה מתגלה יפתח עם זריחה מעל רמת הגולן, עוררה בנו תחושות סיפוק אדירות, במיוחד לאחר השנה הקשה שעברנו. ספק אם נזכה שוב לחזות במראה זה.

בעומדנו על התצפית, הרבה שאלות קיבלו מענה: איך נראה הקיבוץ למי שמבקש את נפשנו; האם ניתן לאיים עלינו מכאן; כיצד מוצב שושן שולט על הכפר, כמו גם תורמוס מדרום; ואילו אפשרויות עמדו בפני חיזבאללה במהלך השנה האחרונה, ואיך ייתכן שלא נפלה רקטה אחת בקיבוץ. המחשבות האלו ליוו אותנו לאורך כל המלחמה. לפני שהמשכנו בדרכנו, צילמנו תמונה קבוצתית נוספת, וחזרנו לרכבים.

המשכנו לפאתי נבי יוחא ומשם חזרנו לישראל מתחת למוצב תורמוס, עם תחושת סיפוק עצומה. מבחינתי, ולמרות שאיני איש צבא, אם היו לי ספקות לגבי הביטחון שלנו ביפתח – הם התפוגגו. אנחנו בידיים טובות ויש מי שדואג לביטחוננו. אמנם אנחנו רק בתחילת הדרך לשיקום הקיבוץ ולהחזרת האמון, אך לצה"ל ולפיקוד העורף יש תוכניות מיגון גדולות עבורנו, ואני משוכנע שאנו לקראת ימים של שקט וביטחון.

תגובות נוספות של חברי הסיור:

עמי חדד: "לאורך המלחמה היינו עדים לקולות הנפץ מעבר לגבול ושמענו על ההרס בכפרי דרום לבנון, אך אין טוב ממראה עיניים. התרשמתי שצה״ל עשה ועדיין עושה עבודה יסודית, שכשתסתיים – יישאר רק לשמר את הקיים ולמנוע התעצמות מחודשת של האויב".

ניב גזית: "זאת הייתה הזדמנות מיוחדת, כנראה של פעם בחיים".

ניר גביש: "מגיל קטן אני רואה את ההרים והכפרים האלו שצופים לנו על הבית, ולאורך כל השנים ליוותה אותי המחשבה האם אזכה להגיע לשם מתישהו. לא ידעתי אם כשזה יקרה זה יהיה כדי לשתות איתם קפה או כדי להסתובב באזור שצה“ל שבר לו את הצורה. הייתה זכות גדולה להבין איך אנו נראים משם, להבין את נתיבי החדירה, ולראות את העבודה שהצבא עשה על מנת להסיר את האיום, זה תורם לתחושת הבטחון. מקווה שבפעם הבאה זה באמת יהיה כדי לשתות איתם קפה, אבל אני לא אופטימי".

תודה לכל מי שאפשר את הסיור הזה, ובעיקר תודה לחבריי לכיתת הכוננות, שהחזיקו במשימה המורכבת של שמירה על הבית לאורך השנה וחמישה החודשים האחרונים.

נריה אלתר, מתוך עלון קיבוץ יפתח