פורסם לראשונה בגיליון 246 מיום 21.7.2021
סוף סוף זה קרה; אחרי 13 שנות נדודים מייאשות בכל הליגות התחתונות של הכדורסל הישראלי, הצליחה הפועל גליל עליון לזכות באליפות הליגה הלאומית ולהעפיל שוב לליגה הבכירה. עבור רבים מאוהדי הקבוצה, אלה שעברו יותר מרבע מאה של שנות קיום, מדובר בסוג של נצח. אחרי שהתרגלו לחזות בקבוצה עושה חיל בליגת העל, זוכה בתארים היסטוריים כאליפות המדינה ושני גביעי מדינה בשנות התשעים, משתתפת בקביעות בגביעי אירופה ומשביחה שחקנים לרמות הגבוהות של הכדורסל הישראלי – מצאו עצמם האוהדים מעודדים את הקבוצה מול קבוצות שלפני כן לא דמיינו שתשחק מולן; כאלה שמשחקות באולמות של מרכזים קהילתיים ובתי ספר, ואינן זוכות לעידוד משמעותי מצד המעטים שבאים לצפות במשחקיה. אצל חלקם של האוהדים כבר נרשמה השלמה עצובה עם העובדה שהימים היפים בליגת העל חלפו עברו; אצל אחרים לא כבתה האמונה ולו לרגע.
"כשאתה גדל בקיבוץ עמיר ובקרב החברים הקרובים שלך אנשי משפחת גל, אין לך אופציה לא להיות אוהד נלהב של הקבוצה", אומר יוהאן מזרחי (31), כרוז הקבוצה והבעלים של אתר 'גליל עולה'. תחילתה של העונה האחרונה, שהתנהלה בצל הקורונה, זכורה לו כמתסכלת במיוחד. "ככרוז אקטיבי, שמצא את עצמו לאורך השנים מייצר אינטראקציה מלהיבה עם הקהל, פתאום למצוא את עצמך כמו קריין באווירה מנוכרת, זו התחושה הרעה ביותר שיכולה להיות", הוא מספר; "במשחקים שבהם הקהל חזר זה כבר היה אחרת". התסכול התחלף, כמובן, בשמחה אדירה עם העלייה לליגת העל, אלא שדווקא את משחק העלייה מזרחי החמיץ בשל נסיעה משפחתית לצרפת. "הנסיעה הזו נקבעה מבעוד מועד", הוא מספר. "לצערי, העונה התארכה בשל השלכות מבצע 'שומר החומות'". אך גם שם, הרחק, בעיר האורות, הוא לא ויתר על החגיגה. "בערב המשחק תפסתי לי פינה בבר בפריז שהיה גדוש באוהדים של נבחרת הכדורגל שלהם, ששיחקה מול גרמניה. התעדכנתי דרך אתרים בארץ בתוצאה. את הדקות האחרונות העברתי בשיחת וידאו עם חברי היקר, עירון סביליה, שהסריט עבורי את המשחק. ברגע שהסתיים המשחק בניצחון צהלתי ואנשים לא הבינו למה, כי נבחרת צרפת הפסידה. כשחזרתי למלון הזמנתי לי משקה, חגגתי חגיגה פרטית ואישית. יומיים אחרי כבר הגעתי כצופה למשחק האליפות מול נתניה".
"זו הייתה עונה לא רגילה", מסכים אורי נעים (63, יפתח), ששימש בעברו כמנהל מחלקת הנוער של המועדון. "לא קל פתאום להתחבר לקבוצה רק דרך המסך, אחרי שנסעתי איתה בעבר למשחקים, אפילו באירופה. ברגע שהתאפשר לחזור ליציעים שמחתי מאד על החזרה והגעתי למשחקים. כמובן שהייתי במשחקי ההכרעה והיה כיף להרגיש את האנרגיות. למשחק העלייה הגיע בהזמנתי חברי משכבר הימים, אריה מליניאק, שידע כאן ימים יפים בעבר. אחרי המשחק חגגנו ונפגשנו עם הבעלים של נותני חסות כמו יקב מייסטר ובירה בזלת. כיף לראות מה זה עושה לאנשים". עבור נעים, השיבה לליגת העל היא פתח לתקווה מחודשת לפריחה של מחלקת הנוער. "חשוב שההישג הזה יתורגם להשקעה נרחבת במחלקת הנוער", הוא אומר, "כדי שנחזור להיות מהמחלקות המובילות בארץ, כי באזור שלנו ההזדהות והחיבור לשחקנים מאד חשובים לבני המקום".
ענבר לברון (28, חולתה), הקפטנית של קבוצת הנשים, אוהדת את הקבוצה
מילדות – אהבה שהנחיל למשפחתה ולה האב, רמי, שהיה שחקן הקבוצה. בקיץ שעבר חזרה לברון לקבוצת הנשים, אחרי שבע שנות היעדרות, ומונתה למאמנת קבוצת הקט סל של חולתה, מה שללא ספק הגביר את רמת האהדה. "לאורך השנים האחרונות עקבתי מרחוק אחרי הקבוצה", מספרת לברון. "בעונה הזו, מרגע שקבוצתי וקבוצת הגברים נטלו חלק במשחק משותף ובקריאה משותפת כנגד אלימות כלפי נשים, רמת החיבור שלי לקבוצה גברה משמעותית. במשחק העלייה הייתי ביציע והיה מרגש לראות את האנרגיות. יום למחרת היה לקבוצה שלי אימון, ועצם העובדה שחצי מחניכיי היו צרודים מרוב שאגות השמחה שלהם, מסבירה מה ההישג הזה עשה לאזור".
השמחה גדולה, אך עוד צפויה עבודה מאומצת
חומי יזרעאלי (69, איילת השחר) חבר הנהלת הקבוצה ואוהד ותיק שלה עוד מימי כפר גלעדי, כבר השלים עם הישארות בליגות המשנה של הכדורסל, אבל כעת הוא חוגג את העלייה: "אני אוהד של הקבוצה יותר מ-40 שנה. נסעתי איתה למשחקים בכל מקום בארץ. כשילדיי גרו עמי, לפני שהתפזרו בארץ, גם הם באו בעקבותיי ליציעים. כיום רק בתי הצעירה, ענבר, שהצטרפה גם היא להנהלה, מגיעה איתי למשחקים. היה לי קשה מאד להסתגל לזה שהקבוצה שלנו לא בליגה הראשונה, אבל כאדם מבוגר אתה גם מבין שזו פונקציה של הרבה כסף שלא היה בנמצא, ולכן הסתפקתי במקום בליגה הלאומית". אבל אז הגיעה העונה הנוכחית, והוצהר מראש כי המטרה היא לעלות ליגה. "החבר'ה שלנו היו נחושים ויחד עם מאמן מדהים, שאני מכיר מהקדנציות הקודמות שלו כשחקן אצלנו, הצליחו להתגבר על הקשיים והצליחו להתעלות במאני טיים בפלייאוף – והנה אנחנו חוגגים אליפות וחזרה לליגת העל. השמחה גדולה", הוא מסכם, "אבל כעת נכונה לנו עבודה מאומצת מול הרשויות השונות, מול ספונסרים פוטנציאליים, מול מנהלת הליגה – כדי שנוכל לקיים כאן קבוצה מכובדת, שתוכל לתקוע יתד מחדש בליגת העל".
בתו של חומי, ענבר יזרעאלי (32), שמתגוררת בשלוש השנים האחרונות בלהבות הבשן, צורפה לאחרונה להנהלת הקבוצה והיא האישה היחידה בהנהלה, עניין שבהחלט מחמיא לה. "בחודש אפריל קיבלתי פניה מהיו"ר, טמיר אברהמס (עמיעד), שהציע לי להצטרף להנהלת הקבוצה. אחרי שנים כאוהדת ממוצעת ביציע, שלא ממש מודעת למה קורה מאחורי הקלעים, מצאתי את עצמי יחד עם אבי בישיבות הנהלה בפורום רחב. זה
מעניין מאד להכיר את האנשים שעושים את הקבוצה ולהיות שותפה לסיעור מוחות והחלפת דעות. לקחתי על עצמי את מה שקשור בהגברת המודעות לקבוצה ברשתות החברתיות, שהם מרכז העולם כיום. לפני כל משחק מצאתי את עצמי מעלה פוסטים, מתייגת, משתפת בכל מקום אפשרי, כדי לגרום לכמה שיותר אנשים להגיע ליציעים, כי ההוויה של הקבוצה היא הרבה מעבר לצפייה במשחק כדורסל. יחד עם דפנה אברהמס ועם צוות מדהים של אנשים, עמלנו כדי לתפעל את מתחם הבדיקות המהירות לפני המשחקים, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להגיע למשחקים ולהתחבר לקבוצה. הקבוצה שלנו היא קבוצה של קהילה, המשחקים מפגישים ביציעים משפחות, צעירים וותיקים מרחבי האזור, שעבורם זה גם מפגש חברתי". יום משחק העלייה נחרט אצל יזרעאלי כחוויה בלתי נשכחת: "אחרי ימים בלי שינה סדירה ועם המון מתח, בבוקר המשחק עברתי בין כל החנויות בקריית שמונה שמוכרות בלונים ואביזרים למסיבות. לא השארתי בלון אחד באדום ובלבן בגליל העליון. רכשתי כמות אדירה של בלונים שחולקו לקהל. האווירה הייתה מדהימה וכמובן שלעלות ליגה אחרי משחק כל כך מותח, אין מתוק מזה. חגגנו עד השעות הקטנות את המאורע המשמח, שבהחלט מגביר את הציפיות לקראת העונה הבאה".
דפנה אברהמס (58, עמיעד), מנהלת מחלקת בריאות וקשרים בינלאומיים במועצה, גם היא אוהדת מושבעת של הקבוצה מזה עשורים. מבחינתה לא היו הרבה אפשרויות: "בעלי איתן אימן שנים רבות בקבוצות המועדון ואני הייתי רשמת במשחקים. שלושת בניי שיחקו במחלקת הנוער – מהם גם טמיר, שמאז שמונה לפני כשנה ליו"ר הקבוצה, נכנסנו עוד יותר חזק לאהדה של הקבוצה, גם במעגל המשפחתי הרחב יותר. כל פיסה כתובה על הקבוצה במדיה כלשהי מועברת תוך שניות בוואטסאפ המשפחתי. כמובן שברגע שניתן, הגענו לתמוך מהיציע. זו עונה שהסתיימה עם התפוצצות מגאווה, אבל גם הגיעה לסף התקפי לב. לא עמדתי במתח, נכנסתי רגשית כל כך עמוק לעניינים – עד שהיו משחקים שיצאתי מהאולם באמצע המשחק". בעונה הזו נרתמה אברהמס למבצע בדיקות הקורונה לאוהדי הקבוצה הצעירים. עבורה הייתה זו שליחות מספקת מאד: "כמנהלת מדור בריאות במועצה וכחובשת באיחוד הצלה, יש ברשותי אישור לעשות בדיקות קורונה. היה מדהים לראות כל כך הרבה ילדים שפחדו מהבדיקה הלא נעימה הזו, מגיעים בהמוניהם ומוכנים להתמודד עם הפחד, כדי להיכנס ליציע ולתמוך בקבוצה".
גם אלדד דיניסמן (52, שניר), איש צוות הלוגיסטיקה של בית החינוך 'הר וגיא', אוהד את הקבוצה מילדות. "הגעתי בעקבות אבי, יוסי ז"ל, שהיה שופט כדורסל. הספקתי לשבת ליד שולחן המזכירות בימי כפר גלעדי הרועשים". שנים רבות שימש דיניסמן כשופט מטעם איגוד הכדורסל וכשופט קבוע במשחקי הליגה האזורית. למשחקי הבית הוא מגיע עם רעייתו, ד"ר אורית דיניסמן, ועם הבן שגיא, שהיה כדורסלן במחלקת הנוער. עבורם מדובר בדרך חיים: "אנחנו אוהדים של הקבוצה בכל מצב ובכל ליגה. שגיא הוא עתודאי הלומד בטכניון בחיפה, כך שמרגע חזרת הקהל מצאנו את עצמנו בתכנונים מורכבים לפני משחקי הבית, כדי ששגיא יוכל להגיע לצפות ולתכנן חזרה לחיפה למחרת. שגיא ואני האמוציונליים שבחבורה, אורית היא זו שמאזנת אותנו כשאנחנו לוקחים את הדברים יותר מדי קשה. כמי שמגיע מתחום השיפוט, יש לדיניסמן תובנות גם באשר לרמת השיפוט העונה: "במשחקי הליגה הרמה לא הייתה גבוהה. הרבה טעויות שיפוט, לא כאלה שבגללן הפסדנו משחקים – אבל כאלה שפגמו ברמת המשחקים. במשחקי הפלייאוף הגיעו שופטים מליגת העל ובהחלט ניתן היה לראות את ההבדלים. המשחקים נוהלו ביד רמה; שמח שזכינו לחגוג עם הקבוצה". בסיום המשחק נפגש דיניסמן על הפרקט עם נשיא הקבוצה, זוהר לבקוביץ'. "גדלנו יחד בקיבוץ דפנה והיינו הולכים למשחקים", הוא מספר. "העלינו הרבה חוויות מימים יפים יחד. כשערכנו לשגיא בר מצווה לפני חמש שנים, הוא קיבל מהקבוצה גופיה עם חתימות השחקנים. בליל העלייה היא שימשה לו כשמיכה".
"הדקות האחרונות של משחק חצי הגמר מול עפולה עברו עלי במתח, בעיקר כי במחצית הבטחתי להרבה אנשים שננצח", מגלה ראש המועצה, גיורא זלץ (65). "העלייה לליגת העל היא אירוע שאיננו ספורטיבי בלבד – הוא חינוכי, קהילתי, תרבותי", הוא אומר. ומה הביא להצלחה הגדולה העונה, לדעתו? "קטונתי", זלץ אומר, "אני מניח שכמו באירועים אחרים, חשוב מאד לבחור את הצוות הכי טוב שאפשר – במקרה הזה השחקנים, המאמן והצוות המקצועי. חשוב שהצוות יעבוד טוב יחד, שתהיה מנהיגות וגם קצת מזל". לזלץ חיבור עמוק לקבוצה עוד הרבה לפני שכיהן כראש המועצה: "שיחקתי כדורסל כנער", הוא מספר, "התאמנתי אצל גיורא דורי. כמנהל המפעל בלהבות, בתקופת פיני גרשון בשנות ה-90, תמכנו בקבוצה. בין השנים 2008-2003 הייתי יו"ר הקבוצה בהתנדבות, בשביל לעזור לחיים אוחיון ז"ל, שהיה חבר יקר. אני כואב את לכתו בטרם עת". ובנוגע לצעדיה של המועצה נוכח העלייה לליגת העל, אומר זלץ: "את ההחלטות, ככל שהן תלויות במועצה, נקבל אחרי שיח עם הנהלת הקבוצה, עם הנהלת המועצה וחברי המליאה של המועצה".
