כשהייתי ילד ההורים שלי לקחו אותי לארגנטינה לבקר קרובים. גרנו אצל סבתא שלי במרכז בואנוס איירס, ברחוב רוסאריו, ממש על פארק ריוודביה. מעבר לפארק, ברחוב ריוודביה, היתה גלידריה בשם לונה, שהפכה ליעד המועדף עלינו, הילדים. בלונה נחשפתי לראשונה לגלידה אמתית, כפי שהיא צריכה להיות. במקום החבילות שוקו-וניל של שטראוס (טובות לכשעצמן) הארוזות בעטיפת קרטון שהייתי זולל בישראל, מצאתי שורות מכלים כסופים עם מכסים נאים מנירוסטה, שבתוכם מגוון עצום של טעמי גלידה שמעולם לא חלמתי שאפשריים: מלאגה (רום צימוקים) צהבהבה עם צימוקים בפנים, גלידת קוקוס לבנה, נרנחה (תפוז) כתומה, סאנדיה (אבטיח) אדומה, דולסה דה לצ'ה (ריבת חלב) חומה-לבנה וגלידת בננה עם חתיכות אמתיות של בננה בפנים.
הגלידה של לונה נצרבה לי בתודעה, אבל לקח עוד זמן רב עד שהחלו לייצר בישראל גלידות כאלה ואף להגיש אותן בסטייל האיטלקי/ארגנטינאי הנדרש. כשהגעתי לפגוש את אדם זיו, היזם והמנכ"ל של רשת חנויות הגלידה בוזה, בסניף הממוקם בצומת הגומא, היה זה יום חם של תחילת הסתיו. החנות של בוזה מזמינה מאד: היא מעוצבת בצבעי כחול יוקרתיים, והגלידה האיכותית והרכה במידה שוכנת במכלים כסופים בעלי מכסי נירוסטה נאים – מה הפלא שקיבלתי פלאשבק לארגנטינה? "גלידה טרייה זה כמו לחם טרי", מעיד אדם כשאני מלקק להנאתי את הגלידה המצננת והמרעננת שלו. "הלחם הכי טעים שניה אחרי שהוא יוצא מהתנור; הגלידה הכי טעימה שניה אחרי שהיא יוצאת מהמכונה. אחרי כמה שעות במקרר זה כבר לא בדיוק אותו הדבר".
האלבום שבאלבום
אדם זיו (32), במקור מקיבוץ סאסא וכיום מתגורר בתל אביב, הוא איש אשכולות רב-פעלים שאתם בוודאי מכירים מכל הכתבות שקראתם בשנים האחרונות על גלידת בוזה. כן, הוא למד להכין גלידה באיים הקנריים ובעיירתו של ליאונרדו, וינצ'י שבאיטליה; יש לו שותף ערבי ממעלות תרשיחא, עלאא סויטאת (ממסעדת אלומה); לרשת בוזה כבר חמש חנויות, שתיים מהן בתל אביב, ויחד עם שותפו הוא זכה בפרס יוקרתי של האו"ם על קירוב לבבות; הכול דבש. מה שאולי לא ידעתם הוא שאדם גם מושקע חזק בתחום נוסף – המוזיקה. רק שמוזיקה זה לא בדיוק כמו גלידה; קשה למכור אותה בצמתים סואנים או לתיירים מזדמנים.
האלבום הראשון של אדם, 'לפחות זה', יצא לפני כשנה וחצי בהפקתו המוזיקלית של ירמי קפלן. יש קליפים יפים משירי האלבום ביוטיוב, כמו הקליפ המדברי לשיר 'טרמפים'. הכלי העיקרי של אדם הוא הפסנתר, המוזיקה עצמה מרחפת סביב רוק היפסטרי ישראלי, ואתם יכולים כמובן להאזין לכל האלבום ואף לרכוש אותו בבנדקאמפ. אלא שבשנות העשרה של המילניום החדש כל הקונספט של אלבום איבד לחלוטין את הרלוונטיות שלו, משום שאין מי שיקנה אותו. "לאלבום היום אין חיים", מודה אדם. "ההשמעות של השירים ברדיו דווקא הפתיעו אותי לטובה, ולפעמים כותבים לי תגובות טובות בפייסבוק, וזה מדהים, אבל אלבום זה כמו לצלם תמונת סטילס, ומוזיקה זה דבר שקורה כאן ועכשיו. פעם היה לי חשוב 'לצלם' את הדבר הזה, להפיק את השירים בצורה מושלמת. אבל אחרי שאתה מסיים אלבום ומקליט את השירים אתה כבר מוכן לעבור למשהו אחר".
מוזיקאים שרוצים להתקדם עושים בחוכמה כשהם לא שמים את כל הביצים שלהם בסל אחד, או במקרה של אדם זיו – את כל כדורי הגלידה בגביע אחד. אם משהו לא הולך, תמיד יש פרויקט נוסף בקנה. "אני עובד עם מתן ספנסר מהצמד ספנסרוסו, בן דוד שלי ומוזיקאי מעולה. אני עובד גם עם ירמי קפלן (כותב מלים ללחנים שלו) ועם ירון פישמן (מ'חבורת אטומיק'), על תרגומים לשירים של להקת הדצמבריסטס. אני מאד רוצה לחזור לעבוד עם להקה של ממש, אבל זה קשה כי המוזיקאים מאד יקרים. לפני האלבום שעשיתי עם ירמי היתה לי להקה בשם 'מלכי הכיתה', אבל בשלב מסוים אחד טס לחו"ל ולשני נולדו ילדים. עכשיו עברו כמה שנים, והחלטתי לחזור לעבוד עם להקה, עם אנרגיות טובות וכיף בחזרות ובהופעות על הבמה".
לגבי ההצלחה שרוי אדם, כמו כולנו, בהתלבטויות, אבל מהקריירה המוזיקלית שלו יש לו ציפיות ריאליות. "אתה צריך לתאם ציפיות עם עצמך", הוא מסביר, "אני אדם שיחסית יודע מה אני ומה אני לא, ומה אני רוצה להיות. המוזיקה והיצירה אלו דברים שמאד חשובים לי בחיים. כשהייתי צעיר הייתי בודק כל הזמן אם אנשים אוהבים את זה או לא. היום פחות. חשוב לי להיות טוב, אני עובד על השירה שלי. אני רואה את זה גם בבוזה – תיאום ציפיות לא טוב גורר יחסים עכורים. החלום שלי הוא להגיע למצב שבו אני מופיע פעם בחודש מול 200 איש שקנו כרטיסים, יודעים את מילות השירים ויש להם אור בעיניים כשהם שומעים את המוזיקה. לא אמפי שוני פעמיים בחודש".
איך לשמור על פאסון קשוח, ולהמשיך להתרגש ממוזיקה
אדם גדל בקיבוץ סאסא במשפחה חובבת מוזיקה ונגינה, ולמד פסנתר קלאסי עד כיתה ו'. "זה לא כל כך הצליח", הוא נזכר, "אבל בכיתה ח' פתחו שיעור של הפקה, מוזיקה ומחשב, קיו-בייס, עיבוד – מאד הדליק אותי. התחלתי לכתוב שירים, ומאז זה לא נפסק. אני מצטער שלא למדתי מוזיקה קלאסית כמו שצריך".
אתה עדיין מוצא מוזיקה חדשה מרגשת?
"באיזשהו גיל אתה נהיה קהה. אנחנו מסתובבים נורא קשוחים, אין לנו ברירה. הוויכוח עם האיש בסופר, זה ששרט אותך בחניה, עיקולון של 200 שקל מהעירייה, וויכוח עם עובד שלך – כל יום המאבקים האלה עושים אותך נוקשה כמו העור הזה שנוצר על הרגליים כשהולכים יחפים. בתור מישהו שמנהל עסק אני שומר כל היום על פאסון קשוח יחסית. זה לא ממש עוזר בשביל לאהוב מוזיקה חדשה ולהתרגש ממנה. אבל אני מנסה להקשיב למלא דברים, למשל טראפ (תת-ז'אנר של היפ-הופ/ראפ שמאופיין בסאונד וליריקס אגרסיביים, עם שימוש נרחב בסאונדים של רולנד TR-808, מכונת התופים המיתולוגית מהאייטיז, א"ק). אתה מגיע להופעה של חבר'ה צעירים בלבונטין, 500 ילדים קופצים וצועקים את כל המלים".
הופ! נזכרתי. בילי טאלנט, פנטרה וראמשטיין!
"אני לא מתחבר כל כך למוזיקה כבדה", הוא צוחק. "אוהב נניח פרל ג'אם וקאונטינג קרואוז, אבל מעדיף את גרסאות ה-MTV אנפלאגד, גם של נירוואנה. מעדיף ג'אז, ישראלי, ביטלס ופול סיימון".
"כגלידאי אני מממש כל מיני תאוות של מוזיקאי"
לתל אביב עבר אדם כבר לפני שלוש שנים, אבל פעמיים בשבוע הוא נמצא בסאסא, בגלל העסקים. בעיר הגדולה הוא חי עם בת זוגו קמה ורדי, מוזיקאית גם היא, שמשתתפת בהקלטות השירים שלו. "הקריירה שאני מתפרנס ממנה זאת בוזה", הוא אומר; "קריירה יצירתית, מגניבה ומעניינת לכשעצמה. יוצא שכגלידאי אני מממש כל מיני תאוות של מוזיקאי. אנשים שאוכלים בבוזה ואומרים שזה טעים להם, הם כמו אנשים שאוהבים את המוזיקה שלי. אתמול ביליתי כמה שעות בסניף החשמונאים בתל אביב, וראיתי במו עיניי דבר שהעובדים בדרך כלל מספרים לי עליו: נכנס לקוח עם עוד ארבעה חברים ומתחיל להסביר להם על הגלידות כמו מדריך טיולים. פה זה הקשיופאה, כאן זה הקוקוס. אתה מקבל הכרה, יודע שאתה עושה משהו שאנשים מעריכים. בגלל בוזה אני פחות רעב לקרדיט ולהכרה".
חשבת פעם לנסות להתקדם דרך ריאליטי? ללכת לאחת מהתכניות האלה בטלוויזיה?
"מה פתאום!", הוא נרתע כאילו יריתי לו כדור גלידה וניל ישר לפרצוף. "אין קשר בין כתיבת שירים לבין ללכת לריאליטי ולשיר שירים של מישהו אחר. בכלל, לא נראה לי שאעבור אודישן של ריאליטי".
עטיפת סטטיק
אם לא התעדכנתם עדיין, להקת קיס הודיעה לאחרונה על סיבוב פרידה סוף הדרך. מלבד היותה מאושיות הרוק הפלנטרי, קיס היא הלהקה הממותגת הראשונה. כבר בשנות השבעים הבינו חבריה שניתן למתג את הלהקה ולהפוך אותה למוצר צריכה ואת חבריה לעשירים כקורח (הלהקה דאגה גם למעריציה הוותיקים: היום אתם יכולים להיקבר בארון קיס, 3,000 דולר. לי זה עולה יותר). המסכות שמצוירות על פני החברים והתחפושות הגרוטסקיות שהם לובשים על הבמה הוסיפו לאווירת הקומיקס. אני אומר לאדם זיו שבארצות הברית הענקית אתה יכול להסתיר את זהותך, אבל אם חיים ויץ – הישראלי לשעבר מבת גלים, שהיום הוא ג'ין סימונס סולן קיס – היה נשאר בישראל, היו ישר מזהים אותו מהצבא, הסופר וקופת חולים. בישראל אין כמעט פנטזיה, בטח שלא במוזיקה.
"פרסום ומיתוג זה מאד חשוב", מסכים איתי אדם. "לסטטיק ובן אל, למשל, יש יופי של עטיפה ושיווק. אתה רואה אותם ומיד מבין עם מה יש לך עסק. בבוזה אנחנו מביאים וניל ממדגסקר, כלומר באמת לא חוסכים על חומרי גלם. ואז אתה מבין שיכול להיות מפעל שמייצר גלידה פחות איכותית, שמכניס לגלידה שלו חומרים שלא היית רוצה להכניס לגוף שלך, אבל עם תקציבי פרסום של מיליונים. ברור שהרבה יותר אנשים יאכלו את זה, כי הם רואים את זה ונחשפים לזה בכל מקום. גם במוזיקה זה ככה. ליופי יש משמעות, אבל הבאזז מסביב והעטיפה שבה זה מוגש לא פחות חשובים. אם אתה שומע את זה בכל מקום, אתה תאהב את זה בסוף. המוזיקה שלי זה משהו שלא עטוף בכלום. וצריך להיות. בדיוק כמו בעסקי הגלידה, אני צריך לדעת מי קהל היעד שלי, מהם ערכי המותג, איך מנגישים את זה, באיזו עטיפה זה מוגש. זה לא קשור לשירים. כשאתה מגיע לחנות של בוזה אתה קולט מיד את הערכים של המותג. במוזיקה עוד לא למדתי איך לעשות את זה".
פורסם לראשונה בגיליון 221 מיום 21 בנובמבר 2018
