בגלל שחורף, ושירדו הרבה גשמים השנה, המון אנשים אוהבים לצאת לנחלים ולהגיד דברים כמו: "ספיקה" ו"זרימות", לזרוק כל מיני נתונים ושנים, ומדי פעם גם איזה: "אחחח, ברוריה… אין על איתני הטבע!". אז אם מצאתם את עצמכם יוצאים לטיול כזה, כדי לראות זרימות בנחלים, ועל הדרך בא לכם גם משהו שכולל מצודות עתיקות וסיפורי אבירים מתים, אז מיצד עתרת זה המקום לכל הכיף הזה, ובאופן מרוכז!
המיצד, או המצודה, ממוקם על ראש תל קדום רגע לפני גשר בנות יעקב, קצת מדרום-מערב לו. אם באתם מכיוון גדות, אז פנייה ימינה לכיוון הירדן ההררי תביא אתכם הישר לשם. ביום-יום מוכר המקום בעיקר כאתר בו מסיימים כל אנשי הרפטינג את המסלול על הירדן, אבל אי-אז בשנת 1178, ימי שלטון הצלבנים בארץ, החליטו להקים באתר מצודה שתשלוט על אתר המעבר הראשי בין הגליל והגולן, על הדרך בין ישראל ודמשק. היה זה, ועדיין, המקום הנוח ביותר לחציית הירדן בין הקניון ההררי של הירדן מדרום ושטחי ההצפה של אגם החולה מצפון. למקום קראו – ועדיין קוראים – מעברות בנות יעקב, על שם יעקב אבינו המקראי ובנותיו, שלא ממש זכו להיכנס למקרא. לפי המסורות הגליליות העתיקות, בנקודה הזו עבר יעקב התנ"כי חזרה לארץ להיפגש עם עשיו אחיו, כאן הוא נלחם במלאך וכאן גם קיבל את הבשורה על מות יוסף. כשהבשורה הגיעה, פרצו יעקב ובנותיו בבכי עז וממושך, וכך הפכו סלעי הגיר הלבנים לאבני בזלת שחורות. הבור של יוסף, לפי אותה מסורת גלילית, נמצא ליד עמיעד, אבל זה כבר לפעם אחרת.
■
במעברות הירדן היה יישוב כבר מימי הכנענים, ונראה שגם יישוב ישראלי מימי בית ראשון, מה שמסביר את התל המוגבה שבמקום. כשהצלבנים הגיעו לאתר, הם בנו על ראש התל את המצודה שלהם תוך בחירה מוחלטת כמעט בסלעי גיר. המחצבות הצלבניות ממוקמות ברכס שממערב למצודה ובמחשופי הסלע סביב קיבוץ גדות. הסלע פה אפילו קיבל את השם 'תצורת גדות', גאווה גדולה לקיבוצניקים חובבי הגיאולוגיה והמסלע. החוצבים והסתתים הצלבניים סימנו את הסלעים ששימשו לבניית המצודה בכל מיני סימונים וחריטות; אם תלכו במקום, תוכלו לזהות אותם פה ושם על גבי הבלוקים הגדולים שנמצאים בחומה ההיקפית.
סיפורה של המצודה ושל מי שהיה שותף להקמתה הוא מהטראגיים יותר שהיו לצלבנים בארץ – ולצערם הרב היו להם די הרבה טרגדיות קשוחות פה, אצלנו, לקראת סוף דרכם. בסתיו של 1178 החלה בנייתה של המצודה, ובאביב של 1179 המקום כבר נשרף ונהרס על ידי הצבא האיובי של סלאח א-דין. את שריפת המצודה ראו עד טבריה (שהיתה גם כן צלבנית באותה תקופה, וגם שם קרתה טרגדיה קשוחה אחרת) ונראה שאותו הפסד וחורבן במעברות הירדן נחשב כראשית נפילת ממלכת ירושלים הצלבנית ודחיקתם של האירופאים מהמרחב המזרח תיכוני – מאז ועד ימי נפוליאון, בסוף המאה ה-18. גם החיילים הצרפתים של נפוליאון הגיעו למצודה, אבל רק לסיור קצר. כשהיו פה, נראה המקום כמו גבעה טבעית פחות או יותר. כמו כל התלים הארכיאולוגיים בארץ. לפני קצת יותר ממאה שנים, בספטמבר 1918, הגיעו למעברות הירדן לוחמים של האימפריה הבריטית בניסיון לתפוס את השליטה במעבר האסטרטגי ולקרב שלהם במקום קראו על שם המצודה הקדומה.
■
בשנות ה-90 של המאה הקודמת נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות ע"י אנשי האוניברסיטה העברית, וחומותיו של המבצר העתיק נחשפו. שרידי המגדלים נוקו מהעפר ומהאדמה שכיסתה אותם במשך מאות שנים, וחלקים מהמצודה ההרוסה ראו אור בשנית. בחפירה נמצאו עדויות לקרב הקשה שהיה במקום. לצד ראשי החץ שנמצאו באתר וכמה שלדי אבירים שסיימו את חייהם בסגנון קרבי עתיק, זוהו גם שלדי סוסים, שהסיפור שלהם – ובמיוחד הסוף שלהם, מלמד על הזוועה שהיתה במקום. נראה שבמהלך הקרב הקשה, שכלל מצור, מנהרות תופת למיטוט ביצורים ושאר מהלכים לוחמניים, נקצצו רגליהם של הסוסים והושלכו לכבשן כחלק מהצורך הבהול להכנת חצים ממתכת זמינה. זה בלי לבזבז את זמן מיותר בעקירה מסודרת של הפרסות.
לפי המקורות ההיסטוריים נהרגו במצודה כ-700 אבירים שהושלכו לבור במקום. הבור עם האבירים עוד לא אותר, כך שלארכיאולוגים הגליליים של העתיד יש עוד מה לעשות במקום. ברמה קצת יותר שמחה, אחרי כל המידע הזה על מלחמות ומוות במצודה, לטייל במקום היום זו בהחלט חוויה נחמדה. גם כי אחרי הגשמים הכול ירוק ויפה, הירדן זורם כפי שלא זרם כבר תקופה ארוכה, ואפילו שבילים חדשים ונוחים נסללו לכל מי שמגיע. לאורך השבילים הוצבו שלטים שמספרים על ההיסטוריה והגיאולוגיה של המקום, הכל עם גרפיקה מושקעת וטקסטים תמציתיים וברורים. המועצות האזוריות, יחד עם רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, דאגו להשגת תקצוב לטובת פיתוח ראשוני של האתר (כתבנו את זה גם על שלט בכניסה, כדי שכולם ידעו!) בדרך להפיכתו ליעד טיולים מוצלח ומונגש כפי שראוי לאתר כמו מיצד עתרת.
פורסם לראשונה בגיליון 234 מיום 26 בפברואר 2020
