תתעוררו על החיים שלכם

לא פעם פוצחים בני אנוש במאבק שמניב הישגים כבירים לטובת הכלל בגלל צורך אישי שלהם. רוזה פארקס ביטלה את ההפרדה הגזעית באוטובוסים בארצות הברית כי (לפי המיתוס, בכל אופן) כאבו לה הרגליים בסוף כל יום עבודה. ארין ברוקוביץ' הכריחה את PG&E לשלם 333 מיליון דולר לתושבי עיירה קליפורנית שכוחת אל כי (לפי הבלוקבאסטר ההוליוודי) היא נזקקה לטיפולי שיניים לילדיה. ניסן זאבי הקים את 'לובי 1701' ומציק לכל מקבלי ההחלטות שלא ליפול להסדר מדיני חסר גב כי הוא רוצה את אשתו המפונה בחזרה בביתם בכפר גלעדי. לפני תשע שנים, כשחיו במרכז, זאבי שיווק לה את הגליל העליון בתור עסקת החבילה הכדאית בארץ, כולל רכבת ואוניברסיטה שבדרך. והיא, שלא בילתה כמוהו (הוא בן הגושרים, סביו ממקימי הקיבוץ) את לילות ילדותה על דרגשי מקלטים, צריכה – מן הסתם – קצת יותר ערבויות מוצקות מהמדינה כדי לחזור לאצבע הגליל ולישון בשקט בלילה עם ילדיהם. אי לכך, כחודשיים לאחר פרוץ חרבות ברזל חבר זאבי – איש כיתת הכוננות של הקיבוץ ובשירות מילואים כבר מעל למאתיים ושלושים ימים, לאנשים שלפני כן היו כמעט אויבים מרים, כדי "לקחת לידיים את השליטה והאחריות על החיים שלנו. אין לנו ברירה", הוא אומר בנחרצות. "אנחנו בתוך אירוע כל כך תקדימי שעוד לא עוכל. אפילו במלחמת העצמאות לא פונה מספר כזה של אנשים לכל כך הרבה זמן. התפרקות הקהילות יצרה מצב שהאירוע כאילו מוכל על ידי המדינה וזה לא נכון. האדם הממוצע בישראל יודע שקורה משהו בצפון אבל הוא לא נמצא במלחמה ומה שהכי מטריד היא האדישות שמתפתחת. אנחנו נאבקים כדי לדאוג שלא מנרמלים את המצב".

יונית לוי, דברי!

באומרו "לנרמל את המצב", ועוד לפני שנכנסים לדיוני ממשלה, ניירות עמדה, מדיניות חוץ וכדומה, מתכוון זאבי למה שמרגיש תושב הגליל העליון הממוצע, מפונה או לא. שפשוט לא סופרים אותו במצוקתו. "בחדשות בערב, ברגע שאת רואה את שמות הקיבוצים שלנו בפסים כתומים בצד הראש של יונית לוי והיא אפילו לא אומרת משהו נוסח: 'ברגע זה נשמעות אזעקות בצפון וכלי טיס עוין חדר…", זה מטריד אותי. כי אם אנחנו לא נהיה בלבבות של עם ישראל – לא יהיה גליל בסוף. אנשים יעזבו ולכן זאת באמת מלחמה על הבית. ואנחנו עובדים בהרבה צורות כדי להילחם ויש לנו גם הצלחות קטנות. אבל זה הרבה קרב בלימה מול המדינה או מול משברים והרבה מול הקהילות – לנסות לתת אופק או תקווה בזמן שהחיים של כולנו חווים רעידת אדמה מתמשכת".

אם תגגלו 'לובי 1701' תיתקלו מיד בסרטונים מאוד קצרים ומאוד עוכרי שלווה שמחברים את השבעה באוקטובר 2023 של העוטף לשבעה באוקטובר 2025 פוטנציאלי ומצמרר לא פחות של הגליל. זה בהנחה שלא יינקטו צעדים דרסטיים, לדברי הלובי. מבחינת זאבי זאת אינה פרשנות דיסטופית. "אחרי השבעה באוקטובר ראינו, כמו בטריילר, את התמונות בדרום, והבנו שזה היה אמור להיות פה. ויחד עם הבשורות הקשות והפינוי המהיר והגיוס למילואים וההחשכה של קיבוצי הגבול, הבנתי שכחברה אזרחית אנחנו חייבים להיות הרבה יותר פרו-אקטיביים, ללמוד מה קרה בדרום ולוודא שזה לא קורה כאן. אחרי מחשבה עמוקה הבנו שצריך התארגנות קונסטרוקטיבית שתנסה לשנות מציאות לאו דווקא דרך מחאה – ואני ממובילי מחאת הגומא – אלא דרך יצירת פלטפורמה שתכיל הרבה מאוד אנשים סביב אינטרס משותף של ביטחון".

מטרות 'לובי 1701' הן החזרת הביטחון והחזרת התושבים לגליל, בסדר הזה. חברים בו, כאמור, אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית. קיבוצניקים, עירוניים, אנשי הגליל העליון והמערבי, גברים ונשים, חילונים ודתיים, יהודים, ערבים ודרוזים. וזה מרשים ומעורר השראה גם למי שזוכר את התסיסה שהתרחשה כאן בתקופת איום ההפיכה המשטרית, וגם כי אנחנו כבר לא בשבועות הראשונים והאלטרואיסטיים למלחמה וכולם קולטים שהסטיקר 'ביחד ננצח' הוא לא מטה קסמים שיחזיק את כולנו יחד, אם לא יעבדו חזק בכל המגזרים על עניין הסובלנות. 

כך שהמשותף לאנשי הלובי, הפועלים בהתנדבות מלאה, הוא שהם תושבי הגליל, וככאלה, סיסמאות ריקות בעניין ביטחון לא יעבדו. "בסוף, אם חושבים על פירמידת הצרכים של מאסלו, הבסיס הוא ביטחון פיזי ושם כולנו נפגשים. אנחנו חיים בשנים קשות, קשה למצוא את האינטרס המשותף ופה זה האינסטינקט הכי חייתי שלנו אחרי השבעה באוקטובר. הקבוצה מספיק גדולה כדי לשקף חבל ארץ שלם. גיבשנו איזושהי תוכנית עבודה שיוצאת לפועל מדי יום, כל היום. כמות העשייה האזרחית בארבעה חודשים ממלאת את הלב ומבהירה עד כמה היא חשובה. אנחנו עסוקים כל יום בהנגשת מידע וידע לתושבי המדינה. כל יום להסביר ולשקף מה וכמה ירו עלינו, מה האיומים ומהן הדרכים להתמודד איתם. וזה כדי לא ליפול במלכודת שבה נפלו תושבי העוטף".

את שמו קיבל הלובי מההחלטה הבינלאומית של מועצת הביטחון מ-2006. אז, בתום מלחמת הלבנון השנייה, דובר על שטח מפורז בן 25 ק"מ מהגבול עד הליטני, "שבפועל לא התרחש כי אנשי חיזבאללה עברו לגור בכפרים האלו עם המשפחות שלהם וזה עניין ידוע. יוניפי"ל לא עשה כלום כדי למנוע את זה. 17 שנים חשבנו שיש פה שקט ושזה הסכם שנאכף ובפועל הצד השני התארגן והתחמש והתבסס והתקרב ואנחנו לא ראינו את זה. היינו במטריקס, ופתאום אתה לוקח את הכדור האדום ומבין את הסיטואציה. לפני שנה אשתי ואני חגגנו פה בבית מסיבת יום הולדת 40 עם מוזיקה ואלכוהול ובשר ועשרות מוזמנים מול אל עדייסה – כפר עוין של חיזבאללה שמשגר עכשיו טילי נ"ט. ועכשיו אני לא יכול לצאת מהבית. אז יש פה הרבה אחריות עלינו. זה לא שאני נגד חזרת תושבים עכשיו, נהפוכו, חזרת קבוצות מובילות שיכינו את החזרה זה נדרש, אבל אני חושש שאם כולם יחזרו זה יביא למצב שמקבלי החלטות יגידו: 'אוקיי, הם חוזרים ממילא. בואו נקפל את האירוע בצפון'".

כן, אתה מבהיר את זה די טוב בסרטון שמסתיים בציטוט "הקם להורגך – השכם להורגו". עד לפני שבעה חודשים זה לא היה מאוד קיבוצניקי. אז מה דורש לובי 1701 מבחינת השבת הביטחון?

"אני מדבר על אזור חיץ, כלומר – no man's land. אף אחד לא יהיה שם. לא רועה צאן, לא ילדה עם קוקיות ולא איש רדואן. עשרה ק"מ כאלה. תשאלי למה עשרה ק"מ ולא 25 ק"מ?".

למה?

"כי אנחנו ריאליים ולפחות כדי להתמודד עם איום הנ"ט, שהוא חדש. וכמובן תגבור כיתות הכוננות. יש לנו מסמך של עמוד וחצי של דרישות ביטחוניות ואזוריות".

עמית סגל משתף

עד השבעה באוקטובר ניהל זאבי את מרכז החדשנות 'מרגלית סטארט אפ סיטי גליל' והיה מנהל השקעות האימפקט של קרן ההשקעות JVP. בשבע השנים האחרונות גייס לטובת האזור מעל 50 מיליון שקלים להשקעות בסטארט-אפים ומיזמים מקומיים, ושכנע גופים כמו דלויט וסיסקו לפתוח פעילות בגליל, במטרה לייצר מקומות עבודה איכותיים. במהלך המלחמה סיים את עבודתו שם. כשאני מתקשרת אליו בשעה בה קבענו, הוא מבקש לחזור אלי עוד דקה, כי בדיוק נכנס הביתה. בחיים הקודמים זאת הייתה אמירה קז'ואלית למדי. היום, כשאדם בכפר גלעדי אומר שהוא נכנס הביתה, מסקרן לברר לאיזה בית הוא מתכוון. זאבי צוחק ועונה שהוא ב"בית זאבי המקורי" ומוסיף ש"ההגדרה של בית הפכה להיות סיפור ממש דרמטי לכל תושבי הגליל העליון והמערבי. המפונים והלא מפונים, אגב".

מהצד של הלא מפונים אגיד שאנחנו, בתור העורף שלכם, במין הלך רוח של "נגיד תודה ונסתום כי אנחנו בבתים שלנו ויחסית בסדר", אבל זה גם לא כיף.

"אתם נמצאים בתפקיד דרמטי כי הקהילות שעוד נשארות כאן הן אלו שמחזיקות את הגחלת וזה שאף אחד לא מתייחס ל-30 אלף איש, זה אות קין למדינה. אנשים שחיים בזירת מלחמה ולא זוכים לשום קשב או משאב מדינתי. אם הקהילות האלו שנשכחו יחשבו לרגע לוותר – אנחנו באמת בבעיה".

בניגוד לקיבוצי גבול אחרים, שבהם הגינות הפכו פרא ותנים מסתובבים בנחת, בכפר גלעדי המדשאות מוריקות ומכוסחות. "אחת ההחלטות הכי חשובות שקיבלנו בתחילת הלחימה היא להתעקש מול הצבא שלא נכנסים לקיבוץ כלי רק"מ (רכב קרבי ממונע, ע"ט) שהורסים ושוברים תשתיות. טנק שעושה סיבוב במנרה משמיד חצי שכונה. היה לנו גם מאוד חשוב לשמור על נראות הקיבוץ. מגיעה לפה משפחה אחרי שלושה חודשים כדי לאסוף, למשל, בגדים לקיץ. מאוד חשוב שהקיבוץ ייראה טיפ-טופ גם אם אין אנשים. הפרחים פורחים והרחובות נקיים עד כמה שאפשר".

מי עושה את זה?

"לקחנו חברה קבלנית. אם בן אדם נכנס ורואה קיבוץ שבור ומוזנח זה מדכא ויהיה יותר קשה לפתח מוטיבציה לחזור. אנחנו מאוד מקפידים ומבהירים לחיילים שמתארחים כאן שאין כזה דבר פחית משקה או שקית ניילון על המדרכות. זה הבית שלנו ושומרים עליו נקי. אנחנו עדיין מחזיקים את העסקים שלנו חיים ובועטים ואפילו מצליחים. ענף החקלאות שלנו, שמנהל שטחים עצומים של אבוקדו וליצ'י 200 מטר מהגבול הרים קטיף מדהים ומאוד מניב כלכלית. הרפת עובדת. קיבלנו בוקס בבטן כשמדינת ישראל החליטה שהיא לא עושה את טקס י"א באדר לראשונה מזה 92 שנים. למה? עשינו את זה לבד. איבדנו את סמ"ר טל שביט ז"ל (לוחם הנח"ל שנפל בעזה לפני כשבועיים, ע"ט) והתעקשנו, המשפחה והקהילה, להביא אותו לקבורה לא בהיחבא ובחושך אלא באור יום, ולתת לו את הכבוד הראוי. זה משפיע על החוסן בדיוק כמו מדשאה ירוקה. אנחנו בונים לילדים מגרש כדורגל והם יודעים שאנחנו מתכננים להם את היום שאחרי".

שאפו. איפה אפשר לראות את ההשפעה של לובי 1701?

"אנחנו לומדים ומוציאים דו"ח תקיפות שבועי של חיזבאללה שהגורמים הכי משמעותיים בישראל משתפים אותו, למשל עמית סגל בטלגרם. אנחנו מגיעים לסוכני השפעה גדולים ועושים להם סיורים על בסיס שבועי ויש לזה השפעה שאי אפשר לבחון עכשיו במדד תוצאה מיידית, אבל חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית סיירו פה ונפגשו עם תושבים. יש שדולה שפתחו אפרת רייטן ממפלגת העבודה ואליהו רביבו מהליכוד והצלחנו לייצר הקלות לתלמידי הבגרויות שלנו. יש דיונים רלוונטיים בכנסת, אתה לא תמיד מרגיש את זה כהישג אם זה לא פוגש אותך ברמה האישית, אבל התפקיד שלנו הוא לא להזיז דברים אלא לגרום לאחרים לעשות את זה. אנחנו לא משרד ממשלתי או רשות או צה"ל, אנחנו אזרחים. קיבלנו את הטיוטות של החלטת ממשלה צפון (בנוגע לסיוע הכלכלי שיועבר לשיקום הצפון וטרם עברה בכנסת, ע"ט)  והתעקשנו על זה שהכסף ילך ישר לרשויות".

בעצם זה Restart

לאחרונה יצא הלובי בשיתוף עם 'התנועה לסיפוח הגליל', 'מצפינים', 'הארי הזועם', 'הרשת הגלילית', ו'פורום מגן עוטף לבנון' את 'מחנה הפליטים עקורי הגליל' בצומת עמיעד, שקרא לתושבים "לבוא להתעורר על החיים שלהם" ולייצר נראות אפקטיבית, וגם פשוט קצת להתמנגל יחד עם הילדים ועם גלידה – מה שלא קרה זמן רב. הגישה הפרגמטית שלהם מאוד מרשימה, בוודאי באווירה הכללית הכה מדכאת ועם תחושת התקיעות ומכונת הרעל."כחברה אזרחית אין לנו את הפריבילגיה להגיד 'זה לא יעבוד' ואנחנו מייצרים ממשק ישיר מול מקבלי החלטות בדרג השני והשלישי. צריך לרתום את כל המפלגות ולא לעקם את האף על פוליטיקאי זה או אחר, גם אם אני לא מסכים איתו אידיאולוגית", זאבי מסביר. "יש היום 23 ח"כים שעובדים בשבילנו ומעבירים את המסרים שלנו. אני רואה שרים שמבקרים את מדיניות הממשלה על מה שקורה בצפון. זה תהליך אבולוציוני. אפשר להפגין ולהגיד 'לכו עכשיו כולכם הביתה!', אבל לדעתי זה לא אפקטיבי. אנחנו נפגשים כמעט כל שבועיים עם חברי קונגרס אמריקאים. עושים המון עבודה מול התקשורת הבינלאומית. הם צריכים לקרוא ב'לה מונד' מה חושבים תושבי הגליל ומה הם מצפים מהממשלה שלהם, כי ככה הם יבינו שאם אנחנו מצפים מהממשלה שלנו לעשות X הם לא יכולים להכריח אותה לעשות Z. דאגנו לפוצץ ניסיונות למכור לישראל הסכמים דיפלומטיים בלי מהלך משמעותי שיבטיח את הביטחון הקיומי שלנו פה".  

משתי מטרות העל גוזר הלובי עוד כשבע מטרות. "צריך להפיח באנשים תקווה. למשל, אחד הדברים שמפונים פתאום ראו הוא איך נראים שירותים ציבוריים במדינת ישראל (שאינה הפריפריה הצפונית, ע"ט) ושאפשר לקבוע תור לרופא מומחה תוך שלושה ימים או שיש לך אוטובוס כל עשר דקות ומערכות חינוך יותר עשירות ומגוונות, מופעי תרבות ובתי קפה וכל מה שהחיים יודעים להציע. ואנחנו צריכים לדרוש את כל הדבר הזה פה. אז חלק משמעותי בעבודת הלובי הוא בעניין החיים עצמם, כמו שאומר ראש ממשלתנו. הכול נשבר ואפשר להסתכל על זה בתור restart ולראות בכך הזדמנות לבוא ולהגיד מה אנחנו רוצים שיהיה פה כדי שאנשים יחזרו. במובן מהותי, עצם העובדה שיש כ-80 אלף מפונים היא מנוף לזה שיקשיבו לנו, ועכשיו אנחנו לוחצים על זה שיהיו לכל אזרחי הגליל אותן הטבות מס דרמטיות שיש בעוטף". 

אתם לובי מאוד הטרוגני והכל במציאות הנוכחית מאוד טעון פוליטית. ב-Ynet נכתב עליכם שעד לייסוד הלובי חלקכם חסמתם זה את זה ברשתות החברתיות. איך אתם מצליחים להימנע מהתגוששויות?

"יש לנו קבוצת וואטסאפ של 500 איש. חפירות-על, אבל מרתק. כולם למדו לדבר האחד עם השני. כולם מבינים שבסוף אנחנו למען מטרה משותפת ועוצרים דיונים לא רלוונטיים. נוצרו מערכות יחסים חדשות. אין לנו את הפריבילגיה שלא לעבוד יחד כי גם ככה אנחנו כוח אלקטורלי מאוד קטן. ואם אתה רוצה להיכנס לחדרי קבלת ההחלטות אתה חייב להכיל את כולם. זה לא פשוט ובסוף צריך לזכור שכולנו גם באירוע מאוד קשה נפשית. כל אחד והתיק שלו. אז התגובה הכי קטנה יכולה להיות טריגר למשהו, ויש לנו אחריות מאוד גדולה לשמור על ההכלה וגם לומר את האמת – שממשלת ישראל צריכה לתת תשובות. הגליל וההתיישבות בו הם קונצנזוס ישראלי נדיר. אין לכאורה מישהו נגדנו, אז צריך לחשוב איך לרתום את הדבר הזה לטובתנו ולעשות שהצפון יחזור לעמוד על הרגליים".