ירוק-צהוב-אדום מרוחים צבעי דגל אתיופיה על זנב 'אתיופיאן'. זה ממריא מנתב"ג בול בזמן, פניו מזרחה. אני תוהה, מסתקרן נוכח שינוי המגמה לעומת הפעם הקודמת, אז עשה דרכו מעל לים תיכוננו, ביצע פנייה דרומה רק מעל לדלתת הנילוס.
שריטה מובנית חרוצה במוחי. אני חייב, ממש חייב מושב ליד החלון. "לא מעל הכנף", אני מדגיש, זוקר אצבע כמו מאיימת אל חורץ הגורלות היושב מעבר לקאונטר; "קשר עין, ישיר, הדוק עם אימא אדמה. חייב", אני מחדד, שאם לא כן יהיה סיוט הטיסה הארוכה בלתי ניתן לעיכול. המסר נקלט ויושם. יש לי חלון. בסקרנות אני ממשיך לעקוב. מזהה את יישובי תאומת מועצה אזורית הגליל העליון, מטה בנימין, מתחתיי. עפרה, בית-אל. יריחו קלה לזיהוי, ורחוק, רחוק, מעל לכל ספק, קורצת פסגת החרמון המושלגת. וואו. איזו ראות! אט-אט מופנה החרטום דרומה. ים המלח-אילת-עקבה-חופי ערב הסעודית. צלול. מקסים.
אתיופיה קסומה! אני שב אליך בשנית. הפעם בדרך קצרה מתבקשת. מעל לשבר הסורי-אפריקאי. פחות שעת טיסה. הללויה.
■
כה מרותק אני לנופים החולפים, עד כי איני נותן דעתי לחובש המושב שלצדי. ימנה, מציג עצמו בחור ממוצא אתיופי. ירושלמי. נחלאות. לבחור עסקים באתיופיה. מייבא תשומות בנייה מסין. אלומיניום-זכוכית-קרמיקה, אביזרי אינסטלציה. אחת לחודש אורז מזוודה, נפרד ממשפחתו וטס לאדיס אבבה. ימנה מחזיק באזרחות כפולה, ישראלית ואתיופית. פעילות פוליטית, השתתפות בבחירות למשל, הצבעה לפרלמנט האתיופי בחודש מאי הקרוב אסורה, אך לאשרת כניסה אינו נזקק. ג'קוזי, אני למד ממנו, מאותו דגם הנמכר בישראל ב-17,500 שקלים הוא מוכר באתיופיה ב-2,500! בימים אלה שורה מתיחות בין-שבטית באתיופיה, גם את זאת אני למד. זו גובה מעת לעת קורבנות. רמטכ"ל צבא אתיופיה ולפחות שלושה בכירים נוספים נרצחו רק לפני כחצי שנה, במהלך ניסון ההפיכה במדינת המחוז אמהרה.
בינתיים, חולפים מלמטה האיים טיראן וסנפיר. בתוככי סעודיה מזדקרים גושי הרים עירומים-אפורים שטרם זכיתי לחזות בהם. ים סוף הוא כביש שש למכליות ואוניות ענק העושות דרכן מהמזרח הרחוק בואך אירופה. גושים קטנים מאורכים מותירים שובל לבן. ימנה מצייד אותי במילות מפתח בשפה האמהרית, לעדן תקשורת, לאפשר אמירת תודה – "אמא-סגין-אלו", ובבקשה, "מנמאיידלאם", ואני נרתם. מתחיל לשנן על מנת להרוויח נקודות זכות. התוצאות, כמה לא מפתיע בגילי המתקדם, דלות. מחפירות.
הרחק מתחת, ניכר בבהירות, נחצה קו חוף. אריתריאה אני משער. אפריקה הולכת וממלאה את התמונה הניבטת ממסגרת החלון המעוגל. אני מתמגנט. מתקשה להתנתק מהנוף הפראי. ימנה ידידי הטרי אינו מגלה סימני התרגשות. כוחה של שגרה.
דיילות 'איתיופיאן' מגישות תקרובת.
■
שעה שאני נפרד מצלוחית האלומיניום, אני שב להציץ מטה. משולחן חול אדיר מזדקרים אל על צוקי ענק הנובטים משרשרת הרים ייחודית בתצורתה. פה ושם מנמרים כפרים קטנים את המשטח. כשרשרת פנינים מזויפת קורצים-מנצנצים גגות פח המקרים את מרבית סוכות הבתים הדלים. משבצות שטחים חקלאיים בצהוב מסגירים עונת קציר חיטים. גוונים של ירוק בנסיגה.
מושא טיולי – רכס הרי הסימיאן. אתר מורשת מוכרז של יונסקו. כל כך ייחודי. זה חייב להיות זה, אני מסכם ביני לביני.
בעוד יומיים נשוב לכאן להגשמת משאלה עתיקת ימים – טראק בין הפסגות היפהפיות הללו.
■
מיקום נמל התעופה של אדיס בלב אפריקה, בצומת מזמינה, בד בבד עם תפעול מדוקדק של מערך טיסות, תורמים להגדלה משמעותית מאד של תנועות מטוסי החברה. כל דקות ספורות ממריא או נוחת מטוס נוסעים. עם נחיתתנו, תופס ימנה בעלות עלינו, ובביטחון של מנוסה בדבר משבלל אותנו בזריזות בין סמטאות נתב"גה של אתיופיה, מבנה ענק מעשה צנרת מתכת משורגת, בואך דוכני ביקורת הדרכונים. נפרדים מ-50 דולר (אשרת כניסה), והישר החוצה אל זרועותיו של נור, שהיה מדריכי בסיבוב הקודם בחבש.
עם שחר של יום המחרת מצפינים לעיר גונדר, בעברה הבירה הקיסרית של האימפריה האתיופית, בלבה שוכן המתחם הקיסרי המוכרז כאתר מורשת עולמי. שמחתי לשוב אל הנופים, אל הצלילים, אל הגוונים, אל הפשטות, אל המראות ואל המשולשים שווי שוקיים – תנוחת מגדלי הבקר. רגל כרוכה ברגל גוף נוטה, נשען על מטה הרועים. "כך עובר לו יום ועוד יום"… כבשירו של שלמה ארצי.
יום ראשון היום. קטע בכביש המהיר נחסם. שורת אבנים. המסלולים הופכים מגרשי כדורגל. גם אוהל לאירוע הוקם. "זה הנוהג", מסביר נור; "שיהיה מקום לשעשוע". מעט מרוחק יותר מוצב מחסום. חיילים מבצעים בדיקות גופניות על נוסעים שהורדו מאוטובוס. המתיחות הבין-שבטית גובה אי נעימות. תיירים חפים מהפדיחה.
אנחנו ממשיכים.
גונדר מוכרת בישראל כמרכז ההוויה של יהודי אתיופיה. מרבית העולים לארץ מאתיופיה התגוררו בסביבתה. כיום נותרו בה מעט יהודים, ואנו סרים לחזות בשארית הפליטה. בכפר ה'פלאשמורה' מקבלים את פנינו ילדים, בנות בעיקר. כפר עלוב בשולי כביש ראשי היה מחצב לפרנסה. קרדום לחפור 'ביר', המטבע המקומי. סלי קש נישאים על כתפי הבנות – שרשראות, עבודות קרמיקה ויצירות בניחוח יהדות. אריה קטן חצוב מאבן שחורה. בחיק רעמתו מתנוסס מגן דוד. המוכרות הצעירות מלהגות לא מעט מלים בעברית. נקודות זכות בביצוע עסקה. גם את בית הכנסת הצנוע אנו פוקדים. 'בית הכנסת התקווה של קהילת יהודי גונדר', מאיר עיניים שלט. קירות מפח גלי צבועות תכלת-לבן מגדירות את המתחם. במבואה צעירים חובשי כיפה. גם שמירה חמושה. מספר ישראלים עושים במקום בהתנדבות בשירות הקהילה הקדושה. שניים מהם, ממוצא אתיופי, נלווים אלינו. בפנים, חובשות ספסלים, מאזינות בדריכות רבה כמה עשרות נשים עטויות בד לבן. גוש כהה בלבן בוהק, צמא דעת. שיעור ב'פרשת השבוע'. כמה הזוי ומרגש המעמד. שרשרת דגלי ישראל עוטרת את חלל ההתכנסות. תזכורת לכמיהה.
'מרוץ שליחים', 'באולינג', נכתב מעל לכניסה אל חדרי הלימוד ובסמוך, 'חדר אוכל'. בכולם ישבו בני העדה, מייחלים ליום עלייתם לישראל, ובינתיים, עד ש…, מבקשים להתחבר לכאן ולעכשיו. קונים דעת.
מעט חבוי בצד מוביל מסדרון צר אל מקווה הטהרה. בפתחו יושבת הבלנית, מאירת פנים. בהעדר לקוחות עוסקת הגברת בסריגת כיפה.
גונדר היא מרכז דתי של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית. בלב העיר שוכן המתחם הקיסרי ההיסטורי. פאסיל גמב – מבצר מרשים, ארמון וכנסייה. אלפים, חנוטים בכיסוי לבן, גודשים מתחם בסמוך לחומות המבצר. טקס קבלת השנה החדשה. מרהיב. מעגלי תיפוף, שירה, דרשה ומעט בצד משחק קריקט. קדושה לבנה מאופק עד קצה תבל. עם רב. נעים כגלי ים, עונים כהד לדבר הדרשן. בשולי הכביש פרושות משחטות מאולתרות. זבחים לחג. עור בני הבקר עליהם השלום פרוס על סלעים, לצד מקווי הדם הספוגים באדמה.
אַקְסוּם – צפון אתיופיה, מחוז תיגראי, היא העיר הקדושה ביותר לנוצרים באתיופיה. כאן הוכתרו קיסרי אתיופיה. ממנה נגזר שמה של ממלכת אקסום, ששלטה באזור משך כ-1,500 שנה. בכנסיית 'גבירתנו מרים מציון' שבעיר שוכן (על פי הכנסייה האורתודוקסית האתיופית), ארון הברית המקורי ובו לוחות הברית שניתנו למשה בהר סיני. אתיופים רבים מאמינים בכך בכל לב.
אמיצים והדוקים הקשרים שבין אתיופיה לישראל. הרומן הלוהט בין שלימל'ה השובב ומלכת שבא קנה לו שביתה במרחב. ממשיך להדהד בעוז. 'ברוך הבא', כיתוב בלשון הקודש, מעטר משקוף כניסה בואך האתר המרשים של קברות מלכי שושלת אקסום. דגל ישראל, לצד מספר דגלים נוספים, מקשט רצפה מעוצבת בכניסה לאותו מתחם. עושים לנו כבוד.
■
טיסה קצרה מאקסום מסתיימת בנמל תעופה קטן. לליבלה – 'ירושלים החדשה', המכונה גם 'פטרה של אפריקה'. ההשוואה מגמדת משהו, לעניות דעתי, את פטרה הקסומה, ובכל זאת, הכנסיות שנחצבו בגושי הסלע הגעשי מעוררות פליאה. במהלך עשור נחצבו בפטישים ובאזמל הכנסיות הללו על מגוון משקופיהן וקמרונותיהן. 11 כנסיות נחצבו במהלך שלוש תקופות לשמש מוקד עלייה לרגל. תחליף לאותם מסעות לירושלים, עליות לרגל שגבו אלפי קורבנות שלא שרדו את המסע המתיש.
בדרכנו אל העיר בהיר-דאר, השוכנת לחוף אגם טאנה הענק שעל מקורות הנילוס הכחול, אנו סוטים מזרחה. כביש צר מפגיש אותנו עם שלט מפתיע. 'ברוכים הבאים אל 'אורה-אמבה' נמצא כתוב (אנגלית ואמהרית), בכחול על גבי שלט לבן. אורה-אמבה. קיבוץ באתיופיה. סיסמאות על שוויון ערך האדם, אחווה-רעות-ערבות הדדית מעטרות את קירות מזכירות היישוב. לצדן ממוסגרות תעודות הוקרה וכבוד למפעל אנושי ייחודי. כבוגר המוסד הביזארי (קיבוץ) מינקות ועד זקנה אני נגדש סקרנות. מה לאותן סיסמאות לאורן צמחנו עד קמילה (הפרטה) ולחבל ארץ שכוח-אל בארץ רחוקה? ד"ר זומרה הוא חולמו ומממשו של החזון. עיניו טובות, חיוכו נדיב. משלמד על כור מחצבתנו נאות להרחיב על מפעל חייו. בתו היפה-מתוקה משמשת מתורגמנית. כ-500 משפחות חיות ביישוב. שוויון מלא. על חקלאות פרנסתן. יש להם גם מטוויה קטנה. מערכת חינוך מטפחת את הילדים ולזקני העדה שמור בית סיעודי! אין הוא דומה כלל למוסדות בקיבוצים בגליל העליון, אך נאה הוא ומסודר. שש נשים זקנות נחו בפתחו. מחמם לב. מעורר כבוד.
אך כאמור, רכס הרי הסמיאן היה מוקד טיולנו הפעם הזאת. משאת נפש. אתגר פיזי לחוצי גיל גבורות. מאז צפיתי בהם ממעוף הציפור כמהה נפשי לכתת רגלי בין הצוקים המיתמרים. האקלים הנוח השורר באזור בעונה היבשה ונקודות היישוב הסמוכות לפסגה מאפשרים העפלה אל הפסגות. אנו מצטרפים לצועדים. תרמיל על שכם, מקלות הליכה, מים בשפע להתמודדות עם דלות החמצן בגבהים הללו.
אודה ומעט אבוש. הצעידה הממושכת, שעות ארוכות מדי יום, מתישים אותי. פינוק ההשתחלות עם סיומו של יום מפרך אל שק שינה צר, באהל סיירים צפוף, שכיבה על מזרון דקיק פרוש על הקרקע, באין מקלחת מפנקת, מעלות צלזיוס צונחות מתחת לאפס ותאורה מפנס ראש, שברו את גב הגמל. לקראת סיומו של היום השלישי למסע תש כחי. בבושת אני מזמין פרד לחילוץ, וכך, מתנדנד על אוכף הבהמה, נפרד מרכסי ההרים היפהפיים הללו, נכון להשלמת החסר.
בראס דֶשֶן, הפסגה הגבוה ביותר (4,533 מטר), אתייצב, ככול הנראה, בגלגול הבא. מתחייב.
פורסם לראשונה בגיליון 234 מיום 26 בפברואר 2020
