לפני כמה שבועות ישבתי בספריה המזרחית של מכללת תל-חי, ועבדתי על הרצאה בנושא זיכרון השואה בישראל. בשלב מסוים נזקקתי להפסקה, וכך מצאתי את עצמי עומד בכניסה לספריה מול הנוף היפה של העמק. זמן קצר אחר כך הגיע סטודנט שלי, גלגל לעצמו סיגריה ובירך אותי לשלום. למרות שהפסקתי לעשן (כמעט לגמרי) נותרו לי הרגלים הקשורים לעניין, כמו למשל להצטרף בהפסקות למעשנים. אז הצטרפתי אל אותו סטודנט ופתחתי עמו בשיחה. ידעתי שזו שנת הלימודים האחרונה שלו, לכן שאלתי על תכניותיו להמשך, ותשובתו המהירה והנחושה הפתיעה אותי, בוודאי כצפוני גאה: "אני מחכה שיסתיים הסמסטר", הוא אמר, "לוקח את הדברים שלי ועף מכאן. בדוק". הסתכלתי עליו, הצבעתי לכיוון העמק ושאלתי, "איך אפשר לעזוב מקום עם נוף יפה כל כך?". גם התשובה לשאלה זו מצאה אותי מופתע: "הנוף כאן באמת יפה, אבל בלילה לא רואים את הנוף". במלים אחרות הוא רצה לומר שכאחד שגדל במרכז הארץ קשה לו העובדה שלא קורה כאן הרבה. שיתפתי אותו במשהו שאמר לי פעם חבר בנוגע לחיי הלילה בצפון: "אם אני נוסע בכבישי הגליל העליון אחרי חצות ורואה מולי שתי מכוניות נוסעות אחת בעקבות השנייה, אני מבצע פניית פרסה ונוסע אחריהן, כי משהו בטח קורה". הסטודנט הזדהה לחלוטין עם הדברים, והוסיף על הדרך בעיות נוספות, האחת מהן קשורה לתחום התעסוקה, ולכך שהוא מרגיש שצמח לו מגש על היד מתקופת לימודיו כאן. הוא אף דיבר על העתיד הרחוק (לצעירים יש נטייה מוזרה לעשות זאת) וציין שהוא מעדיף לחיות במקום בו אם מישהו מבני משפחתו יקלע למצוקה ויידרש אמבולנס לפינוי, אז אחד כזה יגיע ועוד בזמן. הייתי צריך לחשוב על כל מה שהוא אמר. איחלתי לו בהצלחה, החזרתי לו את מה ששלו (הרי אמרתי – "כמעט לגמרי"), נפרדנו לשלום וחזרתי לעבודתי.
בדרך לקיבוץ שבתי אל אותה שיחה, ועל אף שאני מוצא בהשוואות תקופתיות דבר בעייתי לא יכולתי לברוח מהן הפעם.
כצעירים בגליל העליון היו לנו פחות אפשרויות בילוי ותעסוקה מכפי שיש כיום. על כביש 99 שכן לו פאב 'הברחש' (שכראוי לפאב מיתולוגי יזכה לטור נפרד) כמקום כמעט יחיד לבילוי. קניונים עדיין היו בשלב התכנון, והכבלים (החוקיים) היו גם הם בדרך, אבל בשלב זה היינו מאושרים לחלוטין עם מה שהיה לגליל להציע, בעיקר בכל הקשור לטבע מסביב. יחד עם זאת רצינו מדי פעם להתחבר ל"עולם הגדול" שנקרא תל אביב, ואת זאת עשינו בעיקר באמצעות קו 845. לאגד היו אופציות נוספות בשבילנו, למשל קו "הכר את ארצך" (842) וקו "הכר את ארצך למתקדמים" (841). היטב אני זוכר את התגובה המנחמת כשהודעתי בבית שפספסתי את 845 ואני מחכה לאחת מהאפשרויות הנוספות שהוצגו לעיל. לאחרונה קראתי שלהקת '845 אקספרס' הצפונית התאחדו והופיעו בקריית שמונה בערב יום העצמאות, וכך נזכרתי במה שהיה צינור החמצן התרבותי שלנו.
כל הקווים שציינתי פועלים גם כיום, אך נראה שהם נותרו בעיקר כקווי שירות ופחות "'קווי בילוי". הנגישות שלנו לעולם החיצוני הפכה מאז פתוחה ומגוונת, ולעתים כבר אין צורך לצאת מהבית כדי לדעת מה קורה בחוץ. גם האפשרות הפיזית של גילוי העולם הגדול הפכה פשוטה יחסית, כך שלעתים המרכז הוא רק תחנה בדרך לשדה התעופה. אבל לפני כך וכך עשורים היה כיף גדול לעלות בבוקר על קו 845 אי שם בקריית שמונה, למצוא את עצמך בצהריים משוטט בשוק הפשפשים, ולבסוף לחזור עם תקליט מ'האוזן השלישית'. כשאני כותב "כיף גדול" הכוונה היא גם לנסיעה עצמה. מדובר בתקופה בה אפשר היה לתפוס על הדרך שיחה מעניינת, עוד לפני שהתפתח בקרב חלק מהנוסעים ההרגל לדבר בקול רם אל מישהו מעבר לקו תוך כדי חשיפת סודות אישיים ומביכים (נעים לגלות שאתה בסך הכול די נורמלי ביחס לסביבה).
לאחרונה קראתי ריאיון כלשהו, שם צוין שהצפון תרם למוזיקה הישראלית שני שמות גדולים: עדן בן זקן ו'845 אקספרס'. אותי לימדו שתרומה זה תמיד דבר טוב אז לא נרחיב בעניין זה, אבל בטוח שכמו חיילים רבים, ספורטאים מצטיינים, סטודנטים, תלמידים מוכשרים ועוד ועוד, גם עדן וחברי הלהקה נדרשו לקו 845 כדי "להתחבר לעולם".
בכל מקרה, מה שנתפס אצלי כיום כשינוי מהותי באפשרויות שיש לנו כאן, בצפון, מבלי שנידרש לתפוס אוטובוס לכל עניין, נתפס בעיניי סטודנט מהמרכז כמציאות מוגבלת לחלוטין. חשבתי לעצמי האם עליי לשכנע אותו להישאר כאן בגליל למרות החסרונות, והתשובה היא שאין לי כל כוונה כזו; אני שייך לקבוצת תושבים החושבת שיש להשאיר את הגליל העליון כמקום עם מרחבים פתוחים ונטול פקקים. זה כמובן לא סותר את העובדה שגם בפריפריה גיאוגרפית כמו זו בה אנו חיים, מגיע לכל אחד שירות רפואי המתאים לאדם החי במאה ה-21. בנוגע לאותו סטודנט, אשמח תמיד לפגוש אותו באחד מאתרי התיירות המשובחים שיש לגליל להציע.
פורסם לראשונה בגיליון 226 מיום 29 במאי 2019
