פורח להכאיב

משהו בנו, בכולנו, נתקע בשבעה באוקטובר. כן. אנחנו עוד בשבעה. בחוץ אביבי והנפש בוכה מכאב ותסכול וייאוש, בעוד הדיסוננס בין החוץ לפנים הולך ומתגבר, פוער סדקים בתקווה הקלושה. הצפון ריק, המפונים מפונים, כמעט כל העסקים בסביבה סגורים, ונראה שהתרגלנו להדי ההתפוצצויות, לאזעקות ולרעמי מטוס הקרב. ואיך קרה שהזמן כאן לא עצר מלכת וירדו גשמים ויצאה השמש ועכשיו פורח להכאיב?

רגע לפני שיתייבש כאן הכל (כלומר הטבע. אנחנו, בני האדם שנשארו לחיות בגליל המופגז, התייבשנו מזמן), אני מציגה כאן אלבום, חגיגי כמעט להכעיס, שהתלבטתי ימים אם אני רוצה להראות אותו לעולם עכשיו.

אז כן. עכשיו. שנזכור את חוסר ההרמוניה, ושאולי יש עוד תקווה קטנה להיאחז בה, אם נתבונן במעגליות של הטבע.

כל כך יפה כאן, באצבע הגליל שלנו, ראו בעצמכם.

(כל התמונות צולמו ברדיוס של קילומטרים בודדים מהבית, מרץ 2024).