נלחמות על הבית

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררה הילה אוזן מסיוט. "חלמתי שכל האנשים שאני אוהבת טובעים בים ואני לא מצליחה להציל אותם, ושאין לי אוויר. קמתי בלי נשימה והערתי את רועי. הוא חיבק אותי ופתאום היה צלצול מוזר בנייד שלו. חשבתי שזה השעון המעורר אבל זה היה החמ"ל. בלי לדבר, תוך שלוש דקות הוא היה בחוץ. אחרי שעתיים הוא התקשר, אמר לי לארגן דברים, לסגור את הבית ולעלות להורים שלי או שלו בצפת. הוא חזר על זה כמו מנטרה: 'את לא נשארת עם הילדים לבד'".

רועי הוא איש קבע, רס"ר חטיבת הצנחנים. הילה בעלת סטודיו פופולרי לאימוני כושר ולפילאטיס מכשירים במחניים. השניים תושבי הקיבוץ. בבוקר ההוא היא לקחה את הילדים להוריה. הוא היה בכפר עזה, היא לא ידעה דבר. "כמעט לא תקשרנו באותו היום. הוא עבר זוועות ורק אחרי 16 שעות, כשהתחיל קצת להירגע, התקשר והסביר לי איך מתנהלים אם קורה משהו בצפון. הוא שלח חברים שעזרו לי לפנות ולסדר את הממ"ד. היום אני מבינה שהוא השליך עלינו את כל מה שהוא ראה בכפר עזה. השבת הזאת תישאר איתנו לעד".

מאותו היום ועד לכתיבת שורות אלו, ניהול החמ"ל הביתי הוא עליה. לפני המלחמה רועי הגיע הביתה פעמיים בשבוע. מאז המלחמה הוא בקושי חוזר. "אני בעלת עסק ואם לשניים, התמרון שאני נמצאת בו הוא הדאגה לרועי והחששות מכל מה שקורה ובמקביל אני צריכה למלא תפקיד של אבא ואמא בבית, לטפל ולתפעל. הילדים שלי גדולים ואי אפשר להסתיר. עדיה בת 14 ונווה בן 12, הם חשופים יותר ממני למידע".

הילה, 39 ורועי, 40, הם "high school sweethearts", ומבחינתה תמיד הייתה נשואה ללובש מדים. "למציאות הקודמת שלנו אפשר להגיד שהתרגלתי, אבל הקושי עכשיו הוא שאין תקשורת. בחיים הקודמים יכולתי לנסוע ללון אצלו עם הילדים בבסיס, או שהיו לו גיחות, או שסתם הייתי מתקשרת להתייעץ על הדברים הכי יומיומיים. אין את זה עכשיו. עד שהוא לא יסמס אנחנו לא יכולים לדבר. כשהוא בעזה אין תקשורת. הוא יכול פתאום להוציא שיחה זריזה: 'מאמי, הכול בסדר, ביי', או לסמס תמונה שלו ולכתוב 'אוהב אתכם'. זהו. מכורח התפקיד, הוא הרבה בתזוזה. אז כשהוא יוצא החוצה הוא משתדל להתקשר, אבל אין באמת שיח ובטח שלא לעומק".

פחד קיומי חדש

הרבה דובר וידובר עוד בנשות המילואימניקים ואנשי הקבע במלחמה הזאת. אלו שלא בדיוק בחרו ובטח לא חזו את המציאות הקשוחה שנפלה עליהן. למרבה השמחה, גברים ואבות רבים שאינם בסדיר שבו הביתה בשלום וסיימו את תפקידם, נכון לעכשיו. זהו לא המקרה של שלושת המרואיינות שלנו. "זאת תקופה מאוד מאתגרת, מלאה בחששות ופחד קיומי חדש. גם כשרועי מגיע הביתה, אני לא חווה אותו כגבר וכבעל שהייתי רגילה אליו", הילה אומרת. "את רואה על הפנים תערובת לא בדיוק ברורה של הלם ועצב ופחד. הוא חווה דברים שלא חווה בשום מלחמה. כל החיילים והחברים לנשק והמפקדים שהוא איבד. עצוב, עצוב. מגיע הביתה ואין את שמחת החיים שהייתה. הכול פשוט השתנה".

מדברים הרבה על הטראומות, הפוסט טראומות. המעבר הקיצוני מתעסוקה מבצעית ואדרנלין ולוויות של חברים או פקודים, ללהיות אבא שהגיע הביתה ו'יאללה, תרוקן מדיח'.  

"אנחנו תחת מלחמה פה בצפון, אבל אני לא חוויתי את מה שהוא חווה בשבת הארורה הזאת, ורק עכשיו אני מצליחה לדלות ממנו קצת מידע לגבי האבדות, ולהבדיל, הניסים שהוא חווה. הוא ניצל כמה פעמים בנס ולא היה לי מושג. ממש בשבועיים-שלושה האחרונים הוא התחיל לדבר ולספר קצת. בזמן המועט שהוא מגיע הביתה אני מנסה לא ללחוץ עליו אבל לייצר מצב שיוכל קצת לשחרר, למשל לצאת לטיולי טרקטורונים. היום אני מבינה למה הוא לא סיפר לי בהתחלה את כל מה שהוא ראה ועבר. לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד על הרגליים. אני באמת לא יכולה לדמיין איך הייתי מחליפה אותו בתפקיד הזה".

מה את עושה כשאת דואגת?

"חושבת מחשבות טובות. לא אשקר ואגיד שאין לי פחדים שידפקו לי באמצע הלילה בדלת, אבל אני משתדלת להיות באמונה שיהיה בסדר ובמקביל נמצאת בסביבה עוטפת: המשפחה, החברות, המתאמנות. עדיה מאוד בוגרת, היא מדברת את הרגשות שלה ומבינה את הסיטואציה, אבל נווה יותר רגיש ומחובר לרועי ויכולים להיות לו התקפי בכי, או פחד להתקלח לבד ורצון לישון איתי בלילה. הנוכחות הגברית של רועי נתנה קודם ביטחון, והוא לא פה. אני לא משקרת לילדים, אני אומרת מה שאני מרגישה ושאני והם באותה סירה וחייבים לחזק אחד את השני. הרבה פעמים אני אומרת להם שאני זקוקה לחיבוק שלהם, שכולנו נהיה עכשיו יחד ולא סגורים בחדרים".

ההקרבה וחוסר הנוחות פוגשים מטרה קדושה

בבית של משפחת הלפר בכפר הנשיא יש שני הורים על מדים וסבים שעובדים מסביב לשעון. רותם, 40, בשגרה מורה להיסטוריה בתיכון 'אנה פרנק' בסאסא, משרתת כמודיעת נפגעים במילואים. טל, 44, הוא רס"פ בשייטת 13. לזוג שני ילדים: מאיה, תלמידת כיתה ז' בתיכון 'עמק החולה' ואורי, בכיתה ד' בבית הספר 'הגומא'. בסידור שלהם מול היחידה של טל, הוא לא עושה מילואים בחירום כיוון שרותם כן עושה זאת. אלא שהמלחמה האחרונה טרפה את הקלפים והוא הוקפץ כבר בצהרי אותה שבת ויצא מהבית לשלושה שבועות. כך הבינו גם עד כמה המצב רציני. "לא דאגתי מאוד כי ידעתי שהוא לא לוחם, אבל דאגתי בהיבט של שהייה בשטחי כינוס, כי עוד היו מחבלים בדרום", היא אומרת. אבל לא היה לה זמן לשקוע, שכן גם היא הוקפצה באחת בלילה בראשון. "אני שייכת לגזרה ענקית שנקראת 'טבריה מרחבית'. אנחנו מקו עפולה-בית שאן ועד למטולה ורמת הגולן. אנחנו מוסרים הודעות חלל ומלווים את המשפחה כולל השבעה. בנוסף אנחנו מעבירים פיזית הודעות 'פצוע קשה' ו'פצוע אנוש' ומלווים את המשפחות אל בתי החולים. אנחנו מחולקים למשמרות וכוננויות שחלקן מהבסיס וחלקן מהבית. כל השנים היה שקט בגזרת קריית שמונה והמלחמה הזאת עשתה בום גדול. אנחנו עובדים קשה".

זה תפקיד מאוד קשה. עוד לפני שנדבר על איך שני מילואימניקים מתפעלים משפחה, כשבמקביל את גם רכזת הצח"י של הקיבוץ, איך חוזרים לילדים אחרי שהודעת למשפחה אחרת שהיקר לה מכל לא ישוב יותר? זה כל כך נורא. 

"כן, ומצד שני כשאני חוזרת הביתה אני מאוד צריכה את הילדים שלי לידי. הם סימן של חיוניות ונורמליות. אם אני חוזרת בלילה והם ישנים, אני משתהה בחדרים שלהם ומסתכלת עליהם ויודעת שיש חיים. ולפעמים אני צריכה את הרגע שלי והם יודעים ומבינים את זה. ובלי התמיכה מהבית לא טל ולא אני היינו יכולים לעשות את זה. כשהקפיצו אותי בפעם הראשונה, התקשרתי לאמא שלי והערתי אותה כדי שתבוא לישון עם הילדים בבית. לא היו בתי ספר ומסגרות וההורים שלי היו מאוד רתומים לעניין. אחותי קיבלה אישור מיוחד לעבוד מהבית ואז גם היא יכלה לטפל בילדים שלי".

ואכן נזקקתם לעזרה הזאת.

"אני באתי והלכתי וחוזר חלילה, ולחלוטין לא הייתי באירוע של 'להיות בבית'. הם הבינו שגם אם אני חוזרת לישון, אני צריכה את הספייס והשקט שלי ושאני לא פנויה רגשית להתמודד עם מטלות בית כמו כביסה ובישולים. הם עשו הכול. ההתחלה הייתה יותר אינטנסיבית ועכשיו נכנסנו למתווה קצת יותר מרווח. גם טל עכשיו מגיע יותר הביתה ויותר גמיש. אבל עד לא מזמן הוא הגיע ל-24 שעות בסוף השבוע וגם אז הקפיצו אותו הרבה פעמים כבר בשבת בצהריים".

בהתחלה בני הזוג (שהכירו בשידוך של הסבתות!) בקושי הצליחו לדבר. "זה היה קשה, כי אנחנו משתפים הרבה ביומיום. אבל לא מאוד הרגשתי את זה כי הייתי מאוד עסוקה. אני מתפקדת הכי טוב במצבי לחץ בעומסים גבוהים. ככל שאני יותר עסוקה אני יותר בשליטה וזאת דרך ההתמודדות שלי".

הלפר לרגע לא חשבה להגיד לצה"ל שזה לא מתאים לה, שכבר יש מישהו מגויס בבית. "היחידה שלי התנדבותית, אבל כל השנים אנחנו מתאמנים וזה רגע האמת. אני רואה בזה שליחות מהמעלה הראשונה ואני מרגישה שזה משהו שנותן לי המון משמעות וחוסן בתקופה הזאת, ללבוש מדים ולהיות חלק. אני מאוד גאה ביחידה שלנו. העבודה שלנו סופר-משמעותית וחשובה. גם טל לא חייב, עקרונית, ללכת למילואים".

ואיך הילדים מקבלים את זה שיש להם שני הורים מחוילים והמון זמן סבים?

"בהתחלה הם היו מפורקים מהמלחמה. היו בדאגה נוראית וכמעט לא רצו לצאת מהבית. פניתי לעזרה מקצועית כשנדרש ולאט לאט הם הסתגלו. יש רגעים שקשה ומתסכל, בעיקר לאורי, אבל מצד שני הוא מספר בגאווה שההורים שלו בצבא ואם טל מביא לו כובע או חולצה של השייטת זה הדבר הכי יקר לליבו. מאיה ראתה יום אחד בחדשות אם שכולה שסיפרה על הרגע שדפקו לה בדלת. אני חושבת שהיא הבינה שההקרבה וחוסר הנוחות האישיים שלה פוגשים מטרה קדושה. להיות במילואים ולקחת חלק בדבר הזה – זה עלינו. מישהו צריך לעשות את זה ועדיף שאלו יהיו האנשים הכי טובים למשימה. אני מרגישה ככה לגבי טל ולגביי. ההקרבה הזאת לא עולה לי במחיר שאני לא רוצה לשלם".

אבא יישן אצלנו?

הדימוי של אם לבדה, כשפעוטות תלויים עליה פיזית, תואם את המציאות של שלי שיפטן, 37, מגדות. רן בעלה (גם הוא בן 37), נמצא בעזה מהיום השני למלחמה, כנהג מבצעי ביחידת הניוד 5515. "כשהתקשרו בבוקר של השבעה באוקטובר התחננתי שלא ילך כי המצב היה כל כך מבהיל. למזלי הוא לא הרגיש טוב, אבל אמר לי: 'עכשיו אני לא יכול לצאת אבל תתכונני, אני אלך'. למחרת הוא נסע". הפעם הראשונה בה חזר הביתה הייתה אחרי יותר משלושה שבועות. מאז יש אפטר אחת ל-, וממש לפני שבוע חזר רן לעזה אחרי שלושה וחצי שבועות בבית, בהם שלי הייתה בעיקר חולה. ילדיהם, עומרי ותומר, בני כמעט שש ושנתיים בהתאמה והתיווך שהיא נדרשת לו שונה משל הורים לילדים גדולים יותר. מצד שני היא מחויבת, כאמור, לתפקוד הורי הרמטי, כזה שגם סבתא לא יכולה להחליף לכמה שעות, עם כל הרצון הטוב. "רן תמיד היה שותף מאוד מאוד פעיל בהורות. בכל בוקר הוא היה לוקח את הילדים לגן ובגלל אופי העבודה שלי, והיות והנוכחות שלי נדרשת במקום העבודה (שלי עובדת כחלק מצוות משאבי אנוש ב'שמיר אופטיקה', ע"ט) בדרך כלל הוא גם היה אוסף אותם. המקלחות, למשל, תמיד היו עליו. הוא ניחן בהמון סבלנות והכלה. ובעצם הכול השתנה".

מה זה אומר?

"הפכתי לאם חד הורית בעל כורחי. ברמת הלוגיסטיקות, הטיפול בילדים, קבלת ההחלטות – הכול לבד. השתדלתי לא להעביר לרן מסר שקשה כי יש לו שם מספיק על הראש, אבל למעשה עולמי די התהפך ולקח לי כמה שבועות טובים כדי להתאפס. הילדים קטנטנים ומבחינתם אבא בצבא ועוזר לחיילים. הם לא יודעים שהוא בעזה. כשהוא חוזר לחופשה זאת שמחה גדולה אבל זה גם מאוד מבלבל, וכשהוא הולך נשאר ריק גדול. אני מבחינתם האוטוריטה היחידה. הם לא שואלים אותו, למשל, אם אפשר עכשיו לאכול ממתק, הם פונים אלי. וזה כל כך שונה ממה שהיה קודם. היו פעמים, כשהוא הגיע לאפטר, שתומר הקטן היה לוקח אותו ביד ומראה לו את החדר שלו. ורן, עם דמעות בעיניים, 'אני יודע'. בשבועות הראשונים אחותי, בעלה והילדים שלהם, שגרים בגדות, באו לישון איתנו פה כי אין להם ממ"ד וכי פחדתי לישון לבד בלילה. אז כל פעם מישהו בא לישון איתנו עד שהתרגלתי. וכשרן היה חוזר מעזה, עומרי היה שואל אותי: 'אבא נשאר לישון אצלנו?' והייתי צריכה להסביר לו שאבא נשאר לישון איתנו. שזה גם הבית שלו".

מה הכי קשה?

"סופי השבוע. זה זמן משפחה ופתאום התא המשפחתי חסר מאוד. בשבועות שאני מצליחה לתכנן מראש עם משפחה וחברים, השבת עוברת יותר טוב, אבל כשלא התאפשר לתכנן מראש, השבתות היו ריקות והחיסרון של רן היה מורגש. גם לראות את כולם חוזרים לשגרה ולחיים רגילים, ואני לא, החיים שלנו לא חוזרים למסלול הרגיל. ובאותה נשימה אני חייבת לומר שהרי יש משפחות שאיבדו הכול, אז אני גם כל כך מודה על מה ומי שיש ואני יודעת שהשירות הזה כל כך חשוב לרן. הוא הלך למילואים בתחושת שליחות גדולה ואין לו תחושת שביזות".

שורדים את היום

שלושתן מצדיעות לבעלים. "אני כל כך גאה בנחישות שלו לתת לנו את הביטחון לחיות פה", אומרת הילה. "זה לא צובט לי לראות את המילואימניקים משתחררים. אני עוד יותר גאה באנשי הקבע שהמורל שלהם לא יורד, אבל לא רואים את האור בקצה המנהרה. לפעמים אני אומרת לרועי: 'טוב, נו מה? תן לי צפי!' והוא עונה: 'מה את רוצה שאגיד לך? אני לא יודע מה יהיה מחר'. פשוט שורדים כל יום שעובר ומתחילים את היום הבא".

ארבעה מאחיו הצעירים של רן שיפטן גויסו בשבעה באוקטובר מלבדו. "ועכשיו שלושה מהם משוחררים והם קרביים, ואני שואלת: 'מתי אתה משתחרר?'. אבל זה לא עוזר לי", אומרת שלי. "גם אם הייתי אומרת 'די!' זה לא היה עוזר. עם כמה שזה קשה, זה אפשרי ורן ימשיך לשרת במילואים כל זמן שיצטרכו אותו".

מה עוזר לכן להתמודד?

הילה: "האמונה שלי שומרת אותי שפויה וחזקה. זה שרועי ואני ביחד מגיל צעיר ללא ספק מחזק את הקשר ומשנה לשנה אני אוהבת אותו יותר. הוא מלמד אותי שגם במלחמה לא מוותרים על המדינה ועל הבית הפרטי שלנו".

שלי: "אני מגלה בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. הנה אני מצליחה להתמודד והילדים עוברים את התקופה הזו בסך הכול בטוב. וזה מאוד מרגש שגם אנשים קרובים או רחוקים מפרגנים ורוצים לעזור. לשמוע שמשחררים חטופים ומילואימניקים מחזק מאוד. אולי אנחנו מתקדמים".

שלי, את הצהרת מולי שאת כועסת. על מי?

"וואו, על כולם. רק על הילדים אני לא כועסת. הם באמת לא אשמים. לפעמים גם על רן, אפילו שזה לא רציונלי ואני מעריכה, שלא לומר מעריצה אותו. תמיד כשחשבתי מי יהיה בחיר לבי, היה ברור לי שהוא יהיה קרבי. אז לפעמים אני גם כועסת על עצמי: 'מה היה כזה חשוב לך שהוא יהיה קרבי?!' אבל אני יודעת למה. זה סוג אחר של אנשים וביומיום זה ניכר מאוד".

חלק מהעניין הוא גם ההשתנות של הבעלים נוכח מה שעברו, וגם המערך המחודש שלהם בבית. זה גם משהו להסתגל אליו כשהם כבר מגיעים.

רותם: "התרגלתי לעשות את הדברים בלעדיו, לישון לבד. טל בא הביתה והוא קצת זר, צריך להתרגל מחדש. אתמול הוא היה איתם בבית ואני הייתי בבסיס, ואז הוא אומר לי: 'עשיתי להם שיחת חתך לפני השינה והסברתי להם מה אני מצפה שיקרה'. אמרתי לו: "באמת? וגם הצבתם לפני זה יעדים?' אנחנו לא לוחצים את זה, כי אנחנו מבינים שארבעתנו עברנו שינוי. אנחנו במקום אחר. משפחה אחרת, זוגיות אחרת. אני כל הזמן אומרת שכשתיגמר המלחמה נצטרך לעשות מסע לשיקום המשפחה שלנו".

הילה: "אני מאמינה שאחרי המלחמה נצטרך חופש לבד, רק למלא מצברים. מבחינתי להישאר בבית ולסגור את החלונות והדלתות. זה מה שאני רוצה. בלי הטלפונים שלו וההקפצות המפחידות. פשוט שקט".