fbpx

מלכי הכיתה של סאסא

כיתת הכוננות של סאסא. צילום: יהודה קלו לבנה
חברי כיתות הכוננות של יישובי המועצה נשארו לשמור על הקיבוצים גם בזמן שתושבים רבים התפנו; אז חשבנו לשאול את הגיבורים האלה לשלומם, שיידעו שאנחנו גאים בהם ומחזקים את ידיהם ● ראיון עם יהודה קלו ליבנה, יו"ר צח"י
וחבר כיתת הכוננות של סאסא
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...

מה שלומכם בימים אלו?

אנחנו בסך הכל בסדר, משתדלים להחזיק מעמד, מקפידים על שגרת אימונים – גם עם הצבא וגם בעצמנו – אימוני מטווחים, אימוני כושר וכל מה שעוזר לנו לשמור על ערנות.

מה מאפיין את הלוחמים של סאסא?

בשבעה באוקטובר היינו 6 חברים בכיתה, ועוד 4 שאמנם השתתפו באימונים במהלך השנה אבל לא היו לגמרי בעניינים. מיד כשהתחילה המלחמה דיברנו עם החברים בקיבוץ, כתבנו בעלון השבועי והסברנו כמה חשוב לקחת חלק בשמירה על הבית. תוך שבוע וחצי הצלחנו לגייס עוד 15 לוחמים, ואנחנו מנסים לגייס עוד. כל חבר בכיתת הכוננות נותן לזה חשיבות אדירה, כולם משקיעים, מגיעים בזמן, עושים הכל מכל הלב, מחליפים משמרות אם צריך, מאוד רציניים. יש משהו מאוד מחבר במוטיבציה הגבוהה הזאת.

בתור הקיבוץ הכי מערבי של המועצה, יש תחושת ריחוק?

מצד אחד יש השלכות להיותנו קיבוץ מרוחק, כמו למשל בתחילת המלחמה שנותני שירות מוניציפליים מסוימים לא הסכימו להגיע עד אלינו (בסוף זה הסתדר). מצד שני הקשר שלנו עם הגורמים השונים במועצה הוא מאוד קרוב ויומיומי. אנחנו מרגישים את המאמץ של כל בעלי התפקידים לתת לנו מענה מהיר, לתת יד כשצריך, ואנחנו מאוד מעריכים את המסירות הזאת. זה הדבר הכי חשוב בשעת צרה.

איך זה מרגיש כשהקיבוץ ריק מאנשים?

לא לגמרי ריק אצלנו. אמנם סאסא הוא קיבוץ מפונה, אבל חוץ מכיתת הכוננות יש פה גם 150 עובדים שבאים לעבוד במפעל, ועוד 10-15 חברים שנשארו בקיבוץ. הדבר היחיד שחסר לנו פה זה רעש של ילדים, בלי הרעש הזה הקיבוץ באמת מרגיש קצת ריק. בשבוע של הפסקת האש הגיעו לקיבוץ כמה משפחות עם ילדים ופתאום היה רעש משמח במדרכות ובחדר האוכל.

אז חדר האוכל פתוח?

חדר האוכל עובד בערך 50% לעומת ימים רגילים, אבל המטבח שלנו עובד יותר מ-100%, כי חוץ מהעובדים והאנשים שנמצאים בקיבוץ, אנחנו מכינים את האוכל לכל תושבי הקיבוץ שנמצאים במעגן ומשנעים אותו אליהם כל יום. מעבר לזה המטבח מאכיל המון חיילים מאז תחילת המלחמה – בהתחלה מאות חיילים ועכשיו ירדנו לעשרות.

המפעל ממשיך לעבוד כרגיל?

כן, המפעל ממשיך לייצר ולספק הזמנות, בעיקר של אפודים קרמיים לצה"ל. בעבר, עוד לפני שייצרנו רכבים ממוגנים, ייצרנו אפודים אישיים. כשתחום הרכבים גדל כמעט ונפסק ייצור המיגון האישי. עכשיו יש שוב צורך בהגנה על החיילים שלנו והביקוש לייצור עולה.

אז אתם כקרובים לצלחת מקבלים את האפודים חמים מהתנור?

האמת שבמובן הזה אנחנו קצת "הסנדלר הולך יחף". יש לנו כמה, אבל לא לכולם. כרגע מחכים שיגיעו עוד. מצד שני, בתחילת הלחימה אחד הבנים שלנו שעמד להיכנס לעזה עם חבריו ליחידה התקשר להגיד שאין להם מספיק אפודים, ומיד פתחנו בגיוס תרומות לרכישת אפודים לכולם. כמה ימים אחר-כך משרד הביטחון כבר הוציא הוראה שלא לאפשר קנייה פרטית בגלל שהיו מי שעשו מזה שוק אפור של אפודים פגומים.

גם העבודה במטעי התפוחים והקיווי מתנהלת כסדרה?

עד השבוע היו פה קוטפים שהגיעו מכל האזור ולשמחתנו הצלחנו לקטוף את רוב הפרי. אמנם זה לא לגמרי בטוח, אבל יחסית שקט כאן. הייתה פעם אחת שנפלו כמה פצמ"רים בסמוך לקוטפים, אז הם עשו הפסקה של יומיים והרוב חזרו לעבוד. זה לא מובן מאליו ואנחנו מורידים בפניהם את הכובע. בכלל, היחסים שלנו עם העובדים תושבי הכפרים הסמוכים הם מאוד קרובים, הם אנשים מדהימים, חברים טובים, וכל מה שהם עושים פשוט מחמם את הלב.

צילום: יהודה קלו לבנה

מה הכי מאתגר בכל המצב הזה?

בגלל שאנחנו מחולקים כרגע לשלוש קבוצות – המשפחות המפונות במעגן, מפונים מבוגרים בנחשולים ואלה שנשארו בקיבוץ – האתגר הכי גדול שלנו הוא איך לשמור על קשר, ליצור חיבור ולחזק את הרוח של הביחד. זה נכון גם היום וגם להמשך, להצליח לטפל בצרכים של כל קבוצה ושל כל פרט.

איך אתם מרימים לעצמכם את המורל?

התגבשה אצלנו מערכת יחסים מאוד טובה בין חברי הכיתה. אנחנו נפגשים כל יום בצהריים לתדרוך ועדכונים, עושים כל ערב ארוחה משותפת, ופעם בשבוע עושים ארוחת ערב גדולה יותר במועדון לכל מי שנשאר בקיבוץ, כי חוץ מאלה שעובדים במפעל יש גם חברים מבוגרים שהחליטו לא להתפנות – כמו האחות שפותחת את המרפאה למרות שהיא בפנסיה ואלה שפותחים את הכל-בו או את המכבסה. בגדול אנחנו משתדלים לשמור את הקיבוץ על אש נמוכה, אפילו לוויות אנחנו עושים, לצערנו היו כבר שלוש מאז תחילת המלחמה.

איך מתנהלת לוויה בניצוחה של כיתת הכוננות?

זה מתחיל במועדון לחבר עם התכנסות של המשפחה ומעט משתתפים נוספים, ומשם אנחנו, לוחמי הכיתה, עולים לבית הקברות ועורכים את הטקס על כל המשתמע מכך. זה אולי מצחיק להגיד, אבל בלוויה מי שיכול מגיע וזו הזדמנות להיפגש עם אנשים שלא ראינו הרבה זמן.

אתם אמנם רגילים לראות את לבנון מהחלון, אבל במצב הנוכחי זה לא מפחיד?

לא, אין פחד. מי שנולד כאן רגיל לזה, וגם מי שהגיע לכאן מבחוץ התרגל. יש הבדל גדול בין להיות מפוחדים לבין להיות קשובים ודרוכים. חלק מהשכונות שלנו אמנם נצפות מלבנון אבל גם אנחנו צופים בהם. סביר להניח שרוב התושבים שם רוצים לחיות בשקט ובשלום, כמונו, אבל יש שם כמובן ארגוני טרור שמצוידים בכל הכלים לפגוע בנו, ולכן אנחנו חייבים להיות ערניים.

אז אתם ישנים טוב בלילה?

זה תלוי, יש לילות שכן ויש לילות שפחות. כמובן שהמתח משפיע על השינה אז בשבועות הראשונים ישנו מעט ולא רצוף, היום כבר יותר טוב.

מה אתם מאחלים לעצמכם ולקיבוץ ליום שאחרי?

מקווים שהכל ייגמר מהר ובשלום, שכולם יחזרו הביתה, ושנחזור לראות (ולשמוע) את הילדים מתרוצצים כאן על המדרכות.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.

אולי יעניין אותך גם:

Hamas_gunmen_storming_kibbutz_in_so רשות הכללuthern_Israel
על נהרות בבל
"תדבק לשוני לחכי אם לא אזכור להזהיר אתכם...
1
הכל בְּסֵדֶק?
דווקא בתוך טירוף המלחמה, כשמחצית מהשחקנים...
ראשית
איגרת ראש המועצה
תושבות ותושבים, אחרי יותר משנה של לחימה,...

Education Template