fbpx

מחול אחרון ופרידה

בית ההוספיס בראש פינה. צילום: יוסי לוי, אמולסיה
איך קרה שמלהביא חיים, עברה דפנה אברהמס לנהל הוספיס? בימים אלה היא תופסת את מקומו שרוליק קנול בעמותת 'הוספיס גליל עליון', ובניגוד לכל מה שתוכלו לדמיין היא מוצאת במקום הזה לא מעט תקווה
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...

אחרי פגישה עם דפנה אברהמס ושרוליק קנול, כל טרדות היום מצטמקות לממדיהן הטבעיים; התקלה במחשב, הוויכוח עם בן הזוג, השרירים התפוסים מהאימון בישבן, כולם נראים פתאום כמו טיול חביב בפארק.

את שרוליק פגשתי לראשונה לפני עשר שנים, עת נכנס לתפקידו כמנהל הוספיס גליל עליון; אני הייתי אז כתבת טרייה, ונושא הכתבה הלחיץ אותי אימים, אלא ששרוליק התגלה כאיש נעים הליכות ומלא הומור שהיטיב לזרוע לא מעט רגעי צחוק גם ברגעים הקשים בשיחה.

בימים אלה מחליפה אותו בניהול ההוספיס דפנה אברהמס, אחרי עשרים שנים עתירות עשייה במועצה אזורית הגליל העליון, במהלכן עסקה בקידום מעמד האישה, ניהול תחום הקשרים הבינלאומיים וניהול מדור הבריאות. מי שמכיר את דפנה – ורבים מכם מכירים – יודע היטב את גודלו של הלב הפועם בחזה שלה, ובכל זאת, הבחירה בתפקיד כה אינטנסיבי רגשית הייתה עבורי קצת מפתיעה.

דפנה אברהמס. צילום: עינה קפלן

לא הפחידה אותך כניסה לסביבה שלמעשה מוקפת כל הזמן מוות?

דפנה: "אני מכירה את העולם הזה. ליוויתי המון אנשים חולי סרטן ממש בתהליכי סיום חייהם. זה לא שלא ידעתי למה אני נכנסת, ואני באמת מרגישה שלצד הקושי והאתגר, היכולת לאפשר לחולה לעבור לעולם הבא מתוך איזושהי השלמה של עצמו, של המשפחה, היא שליחות. קרה לי השבוע משהו נורא מוזר: באחת הנסיעות שלי באוטו פתאום אמרתי לעצמי: יא-אללה! איך הגעתי לדבר הזה? התחלתי את הקריירה המקצועית שלי כמטפלת בתינוקות וכְּדוּלָה. איך קרה שמלהביא חיים, לקראת גיל שישים אני הולכת לעבוד במסגרת של ההוספיס? אבל למעשה כל המעגל הזה עושה לי תחושות מאוד טובות, לראות את שני התהליכים הללו בהיבט החיובי שלהם: גם להביא את החיים וגם להביא את סיומם ממקום טוב".

כמי שמסיים עכשיו תקופה ארוכה בניהול ההוספיס, מה משאירות בך עשר שנים בתפקיד כזה?

שרוליק: "את תופתעי, אבל זה לגמרי הפוך ממה שאת חושבת. מבחינתי, אלה היו עשר השנים הטובות בקריירה שלי. שנים עם העיסוק הכי משמעותי בחיי, שהוא כולו נתינה. היכולת לתת לחולים בשלהי חייהם מעט שלווה, רוגע והשלמה, היא משהו שאין לו אח ורע. חצי שנה אחרי שנכנסתי לתפקיד אמרתי לאשתי שמעכשיו אני משוחרר ממעשים טובים, כי עצם הנוכחות שלי ליד צוות ההוספיס נותנת לי מקום בגן עדן".  

שרוליק קנול. צילום: ד"ר אהוד בר-אב

אם כך, למה החלטת לסיים?

"קיבלתי את ההחלטה לפני שנה וחצי ואני לא מתחרט, אם כי אני יודע שזה יחסר לי. למה ויתרתי על זה? כי אני חושב שזה הצעד הנכון. כדי לקיים את החזון של המקום הזה צריך בכל פעם להתאים אותו למציאות המשתנה. העולם משתנה, וההוספיס מתקרב לשנתו השלושים, וצריך לחשוב על התקדמות ועל כיוונים חדשים. בגילי, אחרי עשר שנים בתפקיד, זה כבר לא הזמן להתחיל משהו חדש. לכן צריך שיבוא מישהו אחר, ודפנה היא מישהי שלגמרי יכולה להרים את זה".

מלאכת קודש נעשית על ידי צוות ההוספיס, הסועד במסירות, מקצועיות ואהבה חולים במחלות סופניות, בשעותיהם המייסרות ביותר, ונאבק להכניס מעט אור בתקופה החשוכה בחייהם. הוא הוקם בשנת 1994 על ידי פרופ' ננסי קרוליין, במטרה להעניק טיפול פליאטיבי תומך לחולים במחלת סרטן מתקדמת, חינם וללא תמורה. הטיפול הפליאטיבי מוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי כגישת טיפול כוללנית שמטרתה לשפר את איכות חייהם ולהקל על סבלם של חולים במחלות חשוכות מרפא ובני משפחתם, ולאפשר לחולה לשהות בביתו ולסיים את חייו בכבוד במחיצת קרוביו ויקיריו. הטיפול  מתמקד באדם החולה ולא במחלה, מתייחס אל המוות כאל תהליך טבעי ונורמלי במחזור החיים, ועוטף את המטופל בכל ממדי הסבל אליו הוא נחשף: הגופני, הרגשי, הנפשי, הרוחני והמשפחתי. מדובר בטיפול בינתחומי הכולל צוות נרחב של רופאים, אחיות, פסיכולוגים, טנטולוגים (מומחים בנושא אבלות ומוות), יועצים רוחניים, תרפיסטים באמנות, מטפלים משפחתיים ועובדים סוציאליים. 

מייסדת ההוספיס, פרופ' ננסי קרוליין. צילום באדיבות ההוספיס

אלא שחיים בצל המוות מותירים ללא ספק את חותמם; העומס הרגשי איתו מתמודד הצוות המטפל, שזמין לחולים 24/7, הוא לא פעם קשה מנשוא. "יש זמנים בהם נפרדים משניים-שלושה מטופלים בשבוע", מספר שרוליק. בספרות המקצועית ישנה תסמונת המוכרת בשם 'תסמונת תשישות החמלה'. מדובר בתהליך גופני ונפשי העובר על מטפלים אשר נחשפים יום-יום לסבל אנושי גדול. חרף הקשיים העצומים הכרוכים בתפקיד, מדגישים דפנה ושרוליק כי "אין עזיבות. אנשי צוות שמגיעים – נשארים, ועבור כל חבר בצוות ההוספיס מדובר בשליחות משמעותית שהוא לא יוותר עליה". אחת הדרכים היעילות של הצוות להתמודד עם העומס הרגשי הכבד היא בקיום פגישות שבועיות, בהן הוא מוצא פורקן לכאביו, 'נפרד' ממטופלים וזוכה במעין סגירת מעגל. "הקבוצתיות נותנת לצוות המון כוח. הם מרגישים שהם חלק ממשהו מאוד-מאוד גדול, מעין 'יחידת עילית', סיירת", ממשיך שרוליק; "וממש כמו שבחיל האוויר מתחקרים כל תרגיל וכל קרב, כך מתחקר כל צוות טיפולי במפגשים את הבעיות איתן הוא מתמודד: בעיות רפואיות, בעיות נפשיות של המטופל, פעמים רבות גם בעיות במשפחה".

במערכת שהקץ והמוות כל כך מֻבְנִים בה, מה נחשב בעיניכם הצלחה?

"זו שאלה טובה", אומר שרוליק. "אין לנו אפשרות למדוד הצלחה, זאת לא המחלקה האונקולוגית בבית חולים, שהמטרה שלה להאריך חיים. לאפשר לאנשים את הבחירה למות בבית ולעשות עם זה את הכי טוב שאפשר, תוך תמיכה מלאה של הרופא, האחות, הליווי הפסיכולוגי, היא שנותנת לזה ערך. מדדי ההצלחה שלנו הם בעיקר החולים שאנו מצליחים להקל על מכאוביהם ולאפשר להם הגשמת משאלות וסגירת מעגלים, והמשפחות, שמרגישות שקיבלו את כל התמיכה. המדד האובייקטיבי שבכל זאת קיים הוא אחוז הנפטרים בבית, בלי שהיה צורך להעבירם לבית החולים. הממוצע העולמי נע סביב 70%, בעוד הממוצע הרב שנתי של ההוספיס הוא מעל 80%".

"זה לא פשוט לעבור חוויה כזאת", מוסיפה דפנה, "ואני מניחה שלאורך השנים היו משפחות שאמרו – הרופא לא הגיע בזמן, הטיפול לא היה בדיוק כמו שביקשנו. בתחום הזה אתה לא יכול להיות מאה אחוז. אני חושבת שההצלחה בסוף נמדדת בתחושה הכללית של המשפחה – שהיא לא הייתה לבד, שהיקר לה נפטר בדרך שבה הוא בחר. המוטו של ההוספיס הוא: אתם לא לבד".

צוות ההוספיס. צילום: ד"ר אהוד בר-אב

את נכנסת אל התפקיד עם תוכניות קדימה? עם חזון?

"חזון זו מילה גדולה מדי, אבל הכוונה שלי היא בעיקר לאפשר לכל אחד שמגיע למצב הזה בחייו או במסגרת משפחתו את המרחב הכי תומך, הכי מטפל, הכי מחבק, את היכולת לסיים את החיים בסוג של מעגל שלם. בהקשר של הצוות, חשוב לי להביא לכאן יותר אנשים צעירים, ובנוסף אני מכוונת כלפי התמחות ההוספיס במתן מעטפת שיקומית לילדים חולי סרטן, בהנגשת הטיפול ובהבאת סיוע נדרש לכאן לצפון".

גם האחריות הכלכלית עליך היא עצומה.

"בהחלט, ואני לגמרי חושבת על זה. אני חייבת לעבוד קשה בגיוס של – אני לא רוצה להגיד כסף, זה לא נכון – גיוס של אנשים שירצו להיות שותפים בדבר הזה. משפט המפתח בעיניי הוא לאפשר לצוות את התנאים האופטימליים בהם הוא לא יצטרך לחשוב על דבר מלבד עבודתו. זו אחריות מאוד גדולה לשמר אותם ברמה מקצועית גבוהה ולאפשר להם במקביל גם להתקדם מקצועית; גם למענם, וגם על מנת שנישאר רלוונטיים במרחב המקצועי".

אולי יעניין אותך גם:

77-1
"נכנסתי כדי להעצים את החינוך לא רק במלחמה, אלא בעיקר בשגרה"
איך תיראה בגליל העליון שנת הלימודים הבאה,...
IMG-20240715-WA0013
אתמול ראיתי מישהי בוכה
בשבעה באוקטובר התבררה לנו המשמעות העמוקה...
IMG-20240704-WA0020
"מרגישה פריווילגית, לא גיבורה"
כשפרצה המלחמה, לפני תשעה חודשים, החליטה צמרת...

Education Template