"מה הילדים החטופים אשמים?"

"לפעמים אני עצוב וחושב על המצב, על החברים שלי, על קבוצת הכדורגל ורוצה להיות איתם", אומר יהונתן חן בן ה-11 מכפר בלום, שהתפנה עם משפחתו לבית השיטה בתחילת המלחמה. "אני יודע שהחיים שם לא שגרתיים: אני לא יכול ללכת לבריכה, לחדר האוכל, להסתובב חופשי על המדרכות. פעם הייתה אזעקה בדיוק כשביקרתי חבר, במזל הייתי קרוב ל'מפקדה', רצתי לשם ואחרי דקה אימא הגיעה בבהלה לקחת אותי. זה היה די מפחיד. אימא חוששת לחיות שם כי יש לנו אח קטן בן שש. בכפר בלום הטלוויזיה הייתה דלוקה כל הזמן, חדשות וסיפורים, אבל אני לא התייחסתי, שיחקתי במחשב ובטיקטוק".

מפחד להיות בכפר בלום בגלל האזעקות

לבית השיטה הגיעו בני הזוג תהילה וזיו חן עם ילדיהם יהונתן (11), ליאם (9) וירדן (6) ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר. תהילה (38), יפיפייה מאירת עיניים, הקרויה על שם תהילה של עגנון, מתארת את הנהירה המבוהלת החוצה ביום הראשון למלחמה, כשערפל הקרב שרר בכל, ואיש לא ידע לאן הולכים ומתי מגיעים, העיקר לצאת ומהר. כפר בלום אינו מהיישובים המפונים בגליל העליון, אמנם, אך תושבים רבים בחרו לעזוב את האזור מיד עם פרוץ המלחמה. חנייה ראשונה עשתה המשפחה במושב אליפלט אצל קרובת משפחה, ולאחר שבוע הם נחתו בבית השיטה. "כאן הרגשנו הקלה", תהילה אומרת, "כאן התחלנו לנשום. היינו בטוחים שזה ייקח כמה ימים ונחזור הביתה, לא העלינו על דעתנו שזה יימשך חודשים על חודשים".

"יש כאן קהילה מדהימה", היא ממשיכה, "עוטפים אותנו מכל הכיוונים. אנשים אכפתיים, דואגים, מזמינים אותנו לאירועים, וסתם אנשים על המדרכה. אנחנו מרגישים פה מאוד נוח". גם יהונתן וליאם כבר רכשו חברים חדשים ומרגישים שזהו ביתם השני.

יש לכם עכשיו שתי קבוצות חברים, אחת כאן והשנייה בכפר בלום, למי אתם יותר קשורים?

יהונתן: "אנחנו מחוברים לשתיהן. קיבלו אותנו כאן כל כך יפה ואנחנו ממש חלק מהמתנ"ס. זה לא אומר שאנחנו לא מתגעגעים לחברים בכפר בלום, אנחנו חושבים עליהם הרבה פעמים במשך היום".

ליאם: "אני מפחד להיות בכפר בלום בגלל האזעקות והבומים. אני מוכן להיות בבית השיטה עד סוף המלחמה, אפילו אם זה יהיה בעוד שנה. טיל אחד פגע בבית של חבר שלי, וכשאני נזכר בזה אני נהיה עצוב. גם כשאני משחק עם חברים המחשבות האלה רצות לי בראש".

"הייתי רוצה שהם יבואו לבקר ויראו כמה ישראל חזקה וכמה לא כדאי להתעסק איתנו"

בית השיטה היא כמו בית, אמנם, אבל יש, כמובן, גם רגעי שבירה.

"לא מזמן חוויתי משבר, הרגשתי מחנק", אומרת תהילה. הדירה שלנו היא חמישה על חמישה מטר, ואנחנו כולנו מצטופפים יחד. אין לאן לזוז. אין לנו פרטיות, אנחנו נפגשים על הדשא עם חברינו מכפר בלום, חיים כמו בקומונה, זה כיף אדיר מצד אחד, אך מחניק מצד שני".

בסופי השבוע עולה המשפחה לגליל, נפגשת עם חברים ולוקחת דברים נחוצים. יהונתן מתגעגע לאימוני הכדורגל עם קבוצתו, וממשיך אותם בסופי שבוע. באחד מהם הייתה הפגזה כבדה, והילדים נכנסו לבהלה. "אני לא רוצה שהילדים יגדלו כמו שאני גדלתי עם הרעשים האלה", אומרת תהילה בהחלטיות.

תחזרו לכפר בלום?

"אני חושבת שנחזור בתחילת שנת הלימודים החדשה", היא משיבה אחרי השתהות קלה. "נרשמנו, אבל זה תלוי במצב הביטחוני".

ובתוך אי הוודאות הזו, מעניין להבין את נקודת מבטם של הילדים.

אם הייתה ניתנת לכם הזדמנות לשבת מול סינואר, מה הייתם מבקשים ממנו?

יהונתן: "הייתי מציע לו עסקה כזו: אתה תשחרר לנו את כל החטופים ואנחנו נחזיר לך את כל האסירים שנמצאים אצלנו בבתי הסוהר, כולל כאלה עם דם על הידיים". לאחר דקת נשימה הוא מוסיף: "אחרי שהעסקה תתבצע, אפעיל את חיל האוויר שיפוצץ את החמאס והחיזבאללה ויהרוס את כל עזה".

אבל זה לא הוגן, זה מחוץ לעסקה?

יהונתן: "נכון, לפעמים צריך לשקר".

ואין לך רחמים על התושבים שאינם קשורים?

יהונתן: "לא, אין לי טיפת רחמים, מגיע להם, זה פשע מלחמה! מה הילדים החטופים אשמים? אני ממש כועס על החמאס, הם הרסו לנו ערים וישובים. אי אפשר לשכוח את זה".

ליאם: "נחזיר את השבויים, חוץ מאלף שבויים שיישארו כאן. לא יהיה כאן שלום, כי הם שונאים אותנו. וגם אני שונא אותם".

אם היה לכם חבר בין החטופים, מה הייתם אומרים לו?
ליאם: "אני מתגעגע אליך מאוד, ומקווה שיוציאו אותך מהשבי מהר. אני רוצה שהזמן יעבור מהר ותהיה בסדר".

יהונתן: "הייתי שואל אותו – מה עשו לך שם? האם אתה בסדר? תחזיק מעמד כמה שאתה יכול. אולי עוד מעט תיגמר המלחמה ותוכל לחזור. הצבא שלנו נלחם עד שיחזירו את כולכם, אל תדאג".

ואם הייתם במקום ראש הממשלה – מה הייתם עושים?

ליאם: "הייתי עושה שלום עם כל מדינות ערב ונוסע לבקר בירדן ובסוריה לראות את המקומות מהם יצאו המחבלים. הייתי רוצה שהם יבואו לבקר בישראל ויראו כמה ישראל חזקה וכמה לא כדאי להתעסק איתנו".

הכתבה באדיבות מגזין 'זמן קיבוץ', פורסם ב-15 במאי 2024.