לא רפורמה. מהפכה

מלחמת העולם השנייה ומאורעות השואה – בהם נרצחו שישה מיליון יהודים רק מפאת יהדותם, לא היו הסיבה להקמת המדינה; הן כן היוו טריגר רב חשיבות ועוצמה אשר הניע אנשים להגיע לכאן, והשפיעו עמוקות על אופייה של המדינה בעת הקמתה.

כך עד היום.

אלא שמלבד הבנת חשיבות הקמתה של מדינה לעם היהודי, יש שיעורים נוספים שחשוב שנלמד מהתקופה ההיא:

1. הסכנה בריכוז כוח בלתי סביר בידי אדם אחד, המאפשר לו לקבל, למעשה, כל החלטה, ולהפוך את תושבי המדינה מאזרחים בעלי חובות וזכויות לנתינים הסרים למרותו.
2. ההבנה שבכל אחת ואחד מאיתנו ישנה מפלצת, חיה רעה המאיימת להתפרץ ברגע של אובדן שליטה עצמית, או כשיש מי שמנצל חולשה זו וגורר אותנו להיעשות חיות אדם.
3. הקלות בה אנו מפנים ראשנו הצידה נוכח מציאות קשה ומחשש לנקוט עמדה, להתערב, לקחת אחריות.

אני שומע התבטאויות המתכחשות לגודל האירוע או קובעות כי לא קראנו את ההצעות לרפורמה, אך האירוע בו אנו נמצאים איננו רפורמה; זהו שינוי יסודי של כללי המשחק, כזה שיביא לא רק לדיקטטורה, אלא למדינת הלכה שתשתמש ביהדות כשוט של כוח שלטוני, כפייה ובידול – ההיפך הגמור מרוח התורה והנביאים, שצידדו בהפרדת הדת מהשלטון, בקבלת האדם – כל אדם, וראו במוסר ובצניעות ערכים עליונים. זהו שינוי שישפיע על כל אחד ואחת מאיתנו; אם יתרחש, ישאיר כאן מדינה שבנינו ונכדינו לא ירצו, ואולי גם לא יוכלו לחיות בה, ושיוביל לקיצו של הרעיון הציוני.

אין צורך להבין את הסעיפים הקטנים; לא צריך להיות עורך דין כדי להבין את המשמעות של רוב רגיל בכנסת הרשאי לקבל כל החלטה, כל חוק, כמו גם לבטל חוקים קיימים, או כדי להסיק כי מתן הכוח לראש הממשלה למנות ולפטר שופטים סופו לדרדר את המדינה לתהום שלטוני.

המהפכה אותה מובילה הממשלה היום מקנה כוח בלתי מוגבל לאדם אחד; היא מאפשרת, שלא לומר מעודדת, את המפלצת שבתוכנו להתנהג באלימות זה כלפי זה, ומציתה לא רק אש מטאפורית כי אם שריפה ממשית.

אל לנו להפנות את הראש; מחובתנו לקחת אחריות ולעשות ככל יכולתנו לעצור את השינוי, ועכשיו.