"נעים לראות את התמונה הזאת ב'על הצפון'", כך פותח את השיחה עמי צביקה ולר, מאמנם של השחקנים הצעירים אשר מצולמים בה. גם הוא עצמו נראה כאן, ממש מאחורי גבו של טל ברודי, בקצהו השמאלי של הצילום. "אני לא זוכר מי התקשר אלי, אבל התקשרו ושאלו אם אני מעוניין שטל ברודי יבוא", הוא משחזר את שרשרת האירועים ההיא, "ואני אמרתי שנשמח מאוד ושזה יהיה כבוד בשבילנו. ביקור של טל ברודי לא היה דבר שקורה כל יום, הוא היה סופרסטאר אז".
אז מה באמת מביא כדורסלן-על לבקר קבוצת שחקנים צעירה בכפר בלום? ומה התרחש בכלל באותו ביקור? את התשובות לכך אני זוכה לשמוע מפי ברודי עצמו: "אחרי שפרשתי מהכדורסל", הוא מספר לי במבטא שובה הלב והמפורסם שלו, "עשיתי תכנית על מנת להמשיך את התנופה של הכדורסל ולעודד את הילדים והנוער להבין מה זה כדורסל – לא רק זורקים וקולעים, יש עוד הרבה ערכים שצריך להבין בסביבת המשחק". ברודי, שפרש מכדורסל בשנת 78', הוזמן אותם ימים על ידי 'מפעלי הבירה בישראל' לפרסם בירה קלה ששיווקו; "אמרתי – אני אסכים, אם תעזרו לי בקידום פרויקט שאני רוצה לעשות בכל רחבי הארץ". בעלי מפעלי הבירה ניאות לקחת חלק במימון, וכך יצאה לדרכה התכנית 'בואו נשחק כדורסל', במסגרתה נדד ברודי משך שלוש שנים בכל רחבי הארץ בין קבוצות כדורסל לילדים ונוער, הדריך, אימן והרצה על כדורסל – לא רק בפן המקצועי אלא גם בהיבטים אתיים ומוראליים.
"המבצע 'בואו נשחק כדורסל' היה קיים במחשבתי זמן רב", מציין ברודי בעלון המחולק לילדים הזוכים לקחת חלק ביוזמה. "מאז ומתמיד האמנתי כי יש לנו בישראל פוטנציאל מצוין ליצירת קבוצות כדורסל טובות וטיפוח שחקנים מוכשרים בקרב בני הנוער. החלטתי, בטרם אפנה לאימון קבוצת בוגרים, להקדיש תקופה מחיי לטיפוח הכדורסל בקרב בני הנוער בארץ. במסגרת המבצע 'בואו נשחק כדורסל' אשר זכה לחסותם של 'מפעלי הבירה בישראל' אעסוק בהדרכה, אימון וגילוי כישרונות של בני נוער בערים, בערי השדה, במוסדות חינוך ובעיירות הפיתוח, ואני משוכנע שנוכל יחד לטפח דור חדש של כדורסלנים וספורטאים (אולי אתה אחד מהם) אשר יגיעו ואף יעברו את ההישגים שהעלו אותנו על המפה".
מצלצל לכם מוכר? אין פלא, הרי בשנת 77', בתום שנים של דשדוש אחרי ענף הכדורגל, והודות לניצחון החלוצי של מכבי תל אביב על קבוצת צסק"א מוסקבה במסגרת משחקי גביע אירופה בכדורסל, ידע הענף סוף סוף עדנה. היה זה הגביע האירופי הראשון שקטפה קבוצת כדורסל ישראלית, והוא סחף קהל רב להאמין כי הישגים אפשריים גם על הפרקט, ולא רק על הדשא. ועם אותו ניצחון היסטרי והיסטורי הטביע גם ברודי את חותמו לעד בתודעה הישראלית, כשהכריז – "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט, בהכל!".
שנה אחרי ברודי פרש, כאמור, מכדורסל, ובשנת 80' כבר החל לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה עם הסדנה החינוכית 'בואו נשחק כדורסל', שכללה, בין השאר תכנים כ"עשרת הדיברות של הספורטאי: בכל ספורט יש מנצח ומנוצח. ספורטאי טוב יודע כיצד לנצח – וכיצד להפסיד". בין הדיברות שניסח עבור השחקנים הצעירים גם דיבר האומר, "כשאתה בין המנצחים – לחץ את ידי יריביך, עודד אותם והימנע מהתלהבות יתר", וגם אחיו המתבקש, "כשאתה בין המנוצחים – כבד את המנצח. לחץ את ידיו ואל תחפש תירוצים להפסדך". כללים נוספים נגעו להתנהגות הספורטאי כצופה, או כפי שנאמר בעלון התכנית: "גם הצפייה במשחקים ואירועים ספורטיביים דורשת התנהגות הולמת וספורטיבית. עידוד מוסיף רבות למורל השחקנים, מגביר את ביטחונם והתלהבותם, משפר את יכולתם ולכן הוא חיובי וחיוני". ולבסוף, גם כמה כללים הנוגעים להתנהגות אישית, אימונים, בריאות והיגיינה. אלו נפתחים בכלל: "הקפד על רמת לימודים טובה. בעיות בבית הספר עלולות לפגוע בהצלחתך כספורטאי".
"הם ישבו ובלעו בשקיקה כל מילה שהוא אמר", זוכר ולר. "כל הילדים בני 12-10 ששיחקו כדורסל, גם קצת יותר גדולים וקצת יותר קטנים יכלו להשתתף, והרבה משפחות והורים הגיעו לראות ולהתרשם ולשמוח ביחד איתם. לא רואים אותם בתמונה", הוא מסביר לי, "כי הם יושבים על הרצפה, בצד השני של האולם".
"זאת הייתה תכנית מאוד חיובית למען הציבור, ומאוד נהניתי ממנה", מוסיף ברודי, "עשיתי את זה פעם-פעמיים בשבוע, לפחות חצי יום ולפעמים קצת יותר, תלוי איפה. אם זה היה מקום מרוחק אז גם נשארתי, ובדרך כלל הזמינו אותי לארוחת צהריים בחדר האוכל או בבתי המשפחות". כך זכה ברודי, שעלה ארצה רק עשור לפני כן, בשנת 70', להזדמנות נדירה "להכיר מקרוב את כל מגוון האוכלוסיות החיות בארץ, כולל כפרים ערביים, ולטעום מאכלים של כל העדות. אז גם הבנתי שיש יותר מסטייק, כמו בארה"ב", הוא מתלוצץ.
"הוא בא עם אשתו והילדים", מספר ולר, "אנשים מאוד נחמדים. הם התארחו אצלי בבית לזמן מה, והמשיכו בדרכם. אשתי אומרת שהם ישנו במלון, אבל אני כבר לא זוכר". מה שוולר כן זוכר, הוא ש"כיבדתי אותם בגלידה, והיא נגמרה! ברודי רצה עוד, ולא היה", הוא צוחק; "מאד לא נעים, ולא היה מה לעשות, כי הרי פעם הכולבו היה פתוח רק לאיזה שעה-שעתיים ביום". את פדיחת הכיבוד ברודי עצמו ודאי שכח, אך הוא זוכר גם זוכר את כפר בלום כמקום בו "היחס תמיד היה מאוד יפה. אני זוכר הרבה דוברי אנגלית, הייתה תקופה שבכפר בלום קלטו המון אמריקאים, ואם אני לא טועה, זה היה בין המקומות הבודדים שכבר היה בהם אולם כדורסל".
אם אחת ממטרות התכנית הייתה לטפח דור חדש של ספורטאים, היא ללא ספק הושגה בשלמותה. בקבוצת הילדים המופיעים בתמונה נמצאת דמות ידועה נוספת, שזוהתה הודות למאמצים של אורנה מרגלית ואיתמר גולן (שזיהו את כולם! שמות בתחתית התמונה) – כדורסלן העבר והמאמן הבכיר אבנר יאור.
"תמונה לפנתיאון!", יאור אומר לי, "אני זוכר הכול. זה היה בשנת 81', אחרי הזכייה השנייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות. הודיעו לנו שטל ברודי הולך להגיע, הוא היה ממש כוכב אז, ואנחנו, ילדי הקט-סל של כפר בלום, התכוננו. זה היה ממש מרגש שהוא הגיע עד אלינו. הוא עשה לנו עבודות אישיות מצד לצד, ימינה-שמאלה, ובסוף נתן לנו לשחק 5 על 5". יאור, בן 50 היום, זוכר היטב כיצד "ברודי העמיד את כל הילדים בשורה מתחת לסל – בסוף צריך לבחור רק עשרה שחקנים לשחק, ואני זוכר את עצמי הכי קטנצ'יק, תלמיד כיתה ד', ופתאום הוא מצביע גם עלי. הוא קרא לי, לא הייתי בטוח למי הוא קורא, כי זה היה בהצבעה, אבל מאיר דהדי (המאמן הנוסף, כו"א) אמר לי, 'אתה, קאלימרו!' – קראו לי קאלימרו אז – 'אתה קאלימרו! כנס! הוא קורא לך'. זאת הייתה התרגשות עצומה". יאור, כאמור, מימש עד תומה את ההבטחה. בגיל 18 עלה לשחק ב'הפועל גליל עליון', ובתום קריירה רבת הישגים כשחקן במספר קבוצות בליגות הבכירות פתח בקריירת אימון ממושכת ומרשימה.
"וואו!", אומר לי ברודי, כשאני מגלה לו שאחד הילדים המצולמים הוא אבנר יאור. "איזה מהם? סמני לי מי זה!", הוא מבקש, ומספר שאכן, רבים מהילדים שהשתתפו בסדנאות שהעביר המשיכו והתקדמו לקריירה בענף הכדורסל. "יש לי זיכרונות מאוד טובים מהתקופה. בכל מקום שאני הולך אני פוגש אנשים שאומרים לי, 'אתה זוכר אותי, טל? הייתי בכיתה ז' כשהגעת אלינו להדריך'".
פורסם לראשונה בגיליון 248, מיום ה-20 באוקטובר 2021
