חזרה מתוקה הביתה: המימונה של מעיין ברוך

במשך שנה וחצי היה קיבוץ מעיין ברוך כמעט שומם. בלי ילדים על הדשא, בלי ריח של קפה בשבת בבוקר – בלי אירועים ובלי חגיגות. הפינוי הותיר את הקיבוץ דומם ונטוש, והחיים בו נבלמו באחת. בשבועות האחרונים שבים אט-אט התושבים הביתה – וכשזה קורה, אפילו מופלטה מקבלת משמעות חדשה.

המימונה שנחגגה אמש הייתה עבור רבים לא עוד חג, אלא רגע סימבולי של חזרה – לעצמם, לשגרה, לקהילה. נני מרום, בן הקיבוץ, מרגיש היטב את החזרה הזו. "זו הייתה חגיגה קצת יותר צנועה, אבל שמחה," הוא מספר לנו בשיחה טלפונית מהים של תל אביב, רגע אחרי שהשתחרר ממילואים. "אחרי הכול, ולמרות המצב – כשנמצאים בסלון שלך, עם הקרובים שלך – אז יוצאים רגשות של שמחה".

הייתה זו החגיגה הקהילתית הראשונה מזה זמן רב, "למרות שהיו לפני זה מה שנקרא – 'מפגשי חצר', בימי שבת או שישי אחרי הצהריים, כשמזג האוויר היה מתאים", מספר נני. אשתקד נאלצו התושבים המפונים לחגוג את המימונה בנפרד, במלונות השונים בהם פוזרו ברחבי הארץ. "עכשיו, עם החזרה ליישובים צמודי הגדר, ארגנה האגודה הקהילתית חגיגה שהתחילה להחזיר את הסממנים של השנים שעברו – מוזיקה מתאימה, מופלטות, מתוקים. הכול – מהמוזיקה ועד המופלטות – נעשה בהתנדבות מלאה, מעשה ידיהם של אנשי הקהילה. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות בדרך כלל," אומר נני, "בסיסי וטעים".

גם ראש המועצה אסף לנגלבן הגיע לחגיגה – לא כדי לשאת נאום, אלא כדי לאכול מופלטה, להתחבק, ולהיות חלק מהאירוע הקהילתי שכולנו חיכינו לו.

מה אתם מאחלים לעצמכם לקראת השנה הבאה?
"שכולם יהיו כבר בבית," עונה נני בפשטות. "ושיחזירו את כל החטופים – החיים לשיקום, החללים לקבורה. שהכול יהיה מאחורינו. אמן".

מה נגמר עם המופלטות? הן נעלמו מהשולחנות חיש מהר, אך התחושה שהחיים חוזרים אט־אט למסלולם נשארה תלויה באוויר עוד זמן רב.