fbpx

זאת לא תקלה טכנית, זה הגבר החדש

איור: מתן רוב
איך עברתי דירה, או איך שלוש נשים שונות עשו לי בית ספר בסיוד קירות

אני רוצה לעבור לתל אביב. העיר שתסחף, תסעיר ותעיף אותי לחוויות חדשות; העיר בה אפגוש טיפוסים בכל הצורות, המגדרים והמקצועות; העיר שתניע אותי לכתוב את תסריט חיי, שתסחט מתוכי כל טיפת יצירתיות שרק מחכה להתפרץ; העיר הזאת, שבה הכול קורה כל הזמן, ואין בכלל זמן לכלום, ואל תשאל – פשוט תנוע ותזרום, אחי! ולילות גדושי בירה בפאבים גדושי אדם, וערבי אמנות מודרנית בבתי קפה מחוספסים, וסלקטורים, הרבה סלקטורים, ואי אפשר להיות בטוח בכלום, כי רק תגיד מילה ואופס, אתה בפנים, והנה עוד רגע אתה כבר נוגע בתהילה. הו, תל אביב. תל אביב! אני אוהב אותך.

אז השנה החלטתי לעשות מעשה: ארזתי את הדירה הקטנה שלי בעמיעד, ועברתי לגור בקריית שמונה. כן, לא בדיוק עיר האורות. ולא בדיוק העיר שבה הכול קורה. בטח לא עיר ללא הפסקה; הפסקה ללא עיר, אם כבר. ולא שאני מזלזל, חלילה. אני זה שעשה את הבחירה. אבל עוד כמה חודשים אעבור לתל אביב, אני בטוח. אני אומר זאת כבר שנים, נכון, אבל הפעם זה בטוח! אני כאן רק זמנית, זו עוד תקופה חולפת שתיכף תיגמר.

בינתיים, המעבר הזה גם לימד אותי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד בחיים האלה. זאת לא הפעם הראשונה שלי לעבור דירה לבד, אבל זאת הפעם הראשונה שמעבר דירה הצליח להתיש אותי כל כך.

סיפורנו מתחיל בעת חתימת החוזה עם בעלת הבית, אי שם בתחילת 2018. הגעתי בערב, כמובן, מותש וחסר עניין, לכן רפרפתי בו קלות, לשם הרושם בלבד, וחתמתי. בעלת הבית הדגישה שעלי להחזיר לה דירה מסוידת, ואני הנהנתי בראשי. "בטח! אין בעיה", אף על פי שמעולם לא אחזתי רולר ביד. מי בכלל חשב על ההשלכות אז?

נריץ את החודשים מהר קדימה, כשבוע לפני עזיבת הדירה, לרגע בו, באמצע יום שגרתי, לפתע עצרתי הכול ואחזתי בראשי באימה. "שיט! חייבים לסייד את הדירה!".

זוגתי הביטה בי בשוויון נפש ואמרה, "נו, אז מה הבעיה? תסייד בעצמך". עיקמתי פרצוף והתקשרתי לשיפוצניק, שדרש עבור העבודה מחיר הוגן וסביר של חודש שכירות בוילה ממוצעת בקיסריה.

בערב ישבתי עם השכנים וסיפרתי להם על ההתלבטות הקשה שאני נתון בה: לשלם הרבה כסף ולשכוח מזה, או לקחת אחריות על המשימה הארורה? זוגתי, השכנה ושאר היושבים לא וויתרו, והסבירו לי שזה ממש פשוט. מנגד, טענתי שאני מבין בצביעה וסיוד בערך כפי שאני מבין ברכיבה על גמלים (דוגמא ביזארית מעט, זה כל מה שעלה לי), והערב נגמר כשהשכנה שלי, שבונה רהיטים לילדים בעצמה, אמרה לי (לגבר שלא קדח חור בקיר מימיו) – "אתה בא לסייד בשבת. אני מביאה לך את כל הציוד ומסבירה לך איך לעשות את זה". "כמה תיקחי כדי לסייד בעצמך?", בדקתי.

"ניסיון יפה", היא גדעה את שארית תקוותיי; "אתה תעשה את זה בעצמך".

כמעט וויתרתי. כבר הבטתי בעצב בכרטיס האשראי והתנצלתי על השפטים שאעשה בו, כשהטלפון צלצל, וחברה טובה בשם שירה נשמעה מעברו השני של הקו. "תגידי, את יודעת לסייד?" שאלתי אחרי שיחת חולין קצרה. "כפרע", היא ענתה ללא שיהוי, "סיידתי בחיים שלי כמה בתים. אלופה בזה, מה אתה צריך?". כשהתבררה לה הסיטואציה אמרה, "מצוין! בשבת אנחנו אצלך, תכין צבע וחומר למילוי קירות. אנחנו הולכים לעשות את הדירה בובה!".

נריץ את התמונה שוב קצת קדימה, לשיאו המביך של האירוע, בו נכנסתי לחנות לחומרי בניין, ורכשתי צבע לצביעת עץ במקום קירות. בחוסר מודעות שכמותו טרם נראה צילמתי בגאווה את פח הצבע לשכנה ולשירה, כי הנה – אני הולך לעשות זאת! למרבה המזל בעטה שירה את הישבן שלי חזרה אל החנות, להחליף לחומר הנכון.

הסיוד עבר בשלום, תודה רבה. כמה שעות באותה שבת סתמו את הגולל על החורים בקיר ועל הסאגה המביכה. ומה למדתי? למדתי לסייד, למדתי לקנות צבע לקיר, אבל בעיקר למדתי שמן הסתם רוב הנשים מבינות טוב ממני בסיוד, שיפוצים ושאר בעיות אינסטלציה.

יש מי שיטען שמדובר בבעיה קשה בגבריות שלי, תקלה בטבע שעליי לטפל בה. אני טוען שזאת רק תוצאת לוואי של היותי חלק מקהילת 'הגברים החדשים' – גברים שלא הולכים לחדר כושר, ששמות רכבים או נפחי מנוע אומרים להם בערך שום דבר, שלא יודעים לקדוח חור בקיר, ולא בדיוק חובבים שתיית בירה, ושאין שום טעם לנסות לברר אצלם – מי ניצח, הפועל או מכבי?

ועכשיו יש לי סתימה בביוב. מישהי מרימה את הכפפה?

פורסם לראשונה בגיליון 224 מיום 13 במרץ 2019

אולי יעניין אותך גם:

תמונה משפחת עינה קפלן רוכמן (Large)
מיומנה של מפונה
אחרי חודשיים מחניקים של שהייה בבית מלון,...
1
פורח להכאיב
"בחוץ אביבי והנפש בוכה מכאב ותסכול וייאוש",...
Restout_-_Le_Triomphe_de_Mardochée 1755 Jean Restout
המגילה של ימינו
"היהודים ניצלו מאסון נורא ונקמו בקמים עליהם....

Education Template