ושתי ואסתר, גיבורות-על פמיניסטיות

רבות דובר על מגילת אסתר כטקסט פטריארכלי ושוביניסטי במיוחד, המבזה ומפלה נשים לרעה, ומהווה ללא ספק שיקוף מטריד של חברה השוללת את זכויותיהן הבסיסיות ביותר של נשים החיות בתוכה. אלא שתחת סיפור המעשה שהיא מגוללת נשקף נרטיב חתרני הלועג לחברה הפטריארכלית המוצגת בו.

כבר בפתח המגילה, במשתה שעורך אחשוורוש, מוצג המודל הפטריארכלי על כל כיעורו: המלך דורש כי יזמנו להילולה את אשתו, ושתי, כשעליה – כך על פי המדרש – כתר המלכות, וכתרה בלבד.

ושתי, שאותה שעה עומדת בעצמה בראש "משתה נשים" שהיא עורכת לנשות הממלכה, מסרבת לציית לפקודה המשפילה, וממרה את פי בעלה, המלך. "המעשה של ושתי הוא מעשה פמיניסטי. היא מקריבה את חייה, ונאבקת על מנת שלא להיעשות אובייקט מיני בידי המלך", טוענת ד"ר חנה קהת, מרצה לתנ"ך, מחשבת ישראל ולימודי מגדר, במאמרה, 'על המאבק שאינו מדובר'; "למרות שזו העת העתיקה ונשים נתונות לרשות אביהן או בעלן, ללא זכות לשלוט בחייהן, ושתי המלכה מתגלה כגיבורה פמיניסטית ולוחמת חירות, מלחמה שאינה נופלת ממלחמותיהן ההרואיות של הסופרג'יסטיות שסיכנו עצמן במאבק למען זכויותיהן כבנות אדם".

אולם המרד החתרני של ושתי נגדע באיבו; מְמוּכָן, יועץ המלך, מתריע בפני אחשוורוש כי סירובה של ושתי למלא אחר פקודתו עשוי להוות תקדים הרה-אסון, אשר יגרור בעקבותיו מרי נשי בהגמוניה הגברית בכל רחבי הממלכה. "המקרה הפרטי של ושתי נתפס כאיום על החברה הגברית כולה", מסבירה קהת את חששו של יועץ המלך מהפרשייה המביכה; "ממוכן (המן לדעת חז"ל) יודע את הסוד, שמהפכות חברתיות מתחילות ממקרים פרטיים. הסיסמא של המהפכה הפמיניסטית הייתה ועודנה: 'האישי הוא הציבורי'".

ושתי מגורשת, אם כן, מין הארמון, ויש אף אומרים משלמת על המרד בחייה. ברחבי האימפריה מופץ דבר המלך, המורה על הגברים "להיות כל-איש שורר בביתו"; הוראה שתכליתה להגן על הסטטוס-קוו המגדרי, ועל הריבונות הגברית בממלכה.

מאבקה של ושתי להיות אדון לגופה, אדון לרצונה, מצטייר אמנם כמאבק לגיטימי וצודק, אך במסורת היהודית אומץ ליבה אינו זוכה לתשואות הקהל ולא לשמץ הערכה. תחת זאת היא מואשמת בפריצות ובשנאת ישראל; מדרשים שונים גורסים כי לקתה בצרעת, או כי צימחה זנב וקרניים, ואי לכך סירבה להגיע למשתה המלך ולהציג את עצמה בפני אורחיו. "כיוון שוושתי הייתה זרה, גויה, היא הייתה מושא להשמצות וזכתה לקיתונות של שופכין", מסבירה קהת את העוינות המסורתית כלפי ושתי. הפרשנות הפמיניסטית למגילה, לעומת זאת, מריעה לושתי על תעוזתה. היא שילמה על מִרְיָהּ בכתרה, אמנם, ויתכן שאף קיפחה את חייה, אך עם זאת היתה גם זו שסללה את הדרך לשינוי שתחולל הבאה בעקבותיה – אסתר. "ההשראה לכל המתרחש במגילה היא של ושתי", אומרת קהת; "סיפורה כמו מטרים את הסיפור של אסתר. ובהיפוך התפקידים, בעובדה שאסתר נוטלת את השליטה לידיה, ישנו קשר הדוק לדמותה של המלכה הראשונה".

אך הבשורה הפמיניסטית שנושאת עמה אסתר שונה תכלית שינוי מזו של קודמתה. הופעתה הראשונה במגילה עונה יפה על דמות האישה הסטריאוטיפית בחברה פטריארכלית. היא "יפת תואר וטובת מראה", אישה כנועה ודוממת, הממלאת בצייתנות אחר הוראות כל הגברים הסובבים אותה. רק בשעה שהיא נוכחת בסכנת הכליה הנשקפת לעם היהודי, לבני עמה, מתגלה לקורא אותו צד נחוש ואמיץ לב החבוי בתוכה פנימה. מרגע זה ואילך, ועד לסופה הטוב של המגילה, לא יוזכר שוב, ולו ברמז קל, יופייה.

אך בניגוד לדמותה קשת העורף של ושתי, מִרְיָהּ של אסתר הינו שקול ומרוסן. היא עוברת אמנם על מוסכמות חברתיות, עת היא ניגשת אל המלך אף כי זה כלל לא קרא לה – מעשה המהווה, על פי כללי הממלכה, סיכון ממשי על חייה. עם זאת, היא אינה קוראת תיגר על ההגמוניה הגברית, אלא בוחרת לשתף עמה פעולה. וכנגד המודל הפמיניסטי הלוחמני והמתריס של ושתי, מציבה אסתר מודל אלטרנטיבי, של פמיניזם מתון לכאורה, פמיניזם הפועל במסגרת הנורמות החברתיות, ודווקא מתוכן יש בכוחו לחולל תמורה מהותית וחדה. בתחבולות מחוכמות שהיא רוקמת מאחורי הקלעים, ובכוח הפיתוי הנשי שלה (נכון, קצת חיינדלך), היא מצליחה להפוך על פיה את הקערה, ולבטל את רוע הגזירה של המן. בתוך כך היא נעשית דמות מובילה ומרכזית בהצלתו של העם היהודי מכליה.

"צמיחתה מן הדיכוי הקשה של אישה אנוסה וכנועה, למנהיגה אמיצה ודגולה, בעלת כושר תמרון אסטרטגי, ארוך טווח, משקפת את כוח הבחירה והתשובה", אומרת קהת; "רק לאחר שהתרחש המהפך המגדרי, והאישה נטלה מנהיגות והפכה להיות פעילה, יכול היה להתרחש המהפך הלאומי, והעם המדוכא והמאוים לקח שליטה ונלחם באלו שקמו להרגו".

הניצחון של אסתר, אם כן, אינו אך ניצחונו של העם היהודי בצורר המן; ניצחונה של אסתר הינו גם ניצחונו של המין הנשי, הכרעתו את הסדר החברתי הקיים; את אי הצדק, אי השיוויון השורשי אשר כופה ההגמוניה הגברית על נשים מאז ומעולם.