ולזכר ימי התום

"יש הפסקת אש אמא! זהו!  ז ה ו !  את מאמינה? לא יהיו בומים יותר! נגמרה המלחמה אמא!".

הוא כל כך מאושר, אני מבינה שאני צריכה להגיב, אני באמת מנסה, הפה נפתח ונסגר אבל המילים לא יוצאות.

"כן אלוני", אני מצליחה להוציא חצי לחישה, "הכל יהיה בסדר".

ה"יהיה בסדר" הכל כך ישראלי הזה ממשיך עוד שעות להדהד בראשי. אני בטוחה ש"יהיה בסדר" אשם ברוב המחדלים שהביאו אותנו למצב שאנחנו נמצאים בו היום. קרועים נפשית ופיזית, רדופים ומדוכאים, חשופים ופגיעים.

ההסכם המדובר אולי הצליח לשמח ילד בן 10, אבל כל מי שסיים בית ספר יסודי מבין שיש כאן בעיה.

כבר היינו בסרט הזה, כבר קנינו כרטיסים יקרים מאוד לאותו סרט בדיוק, שילמנו גם אז בחיים, ועכשיו מה? שוב נלך לאותה הקרנה? נשב באולם הקולנוע ונתפלל להישאר רק צופים? נתפלל שלא ניחטף או נהפוך מחר להורים, אחים, בני זוג שכולים? נתפלל שחיזבאללה יכבד את ההסכם?

אני כל כך עייפה מניסיונות להבין מה נכון לעשות; עייפה מלחשב מסלולי הסעות לבית ספר וטווחי ירי, עייפה מלדמיין את הלוויה של הילדים שלי, ואל תגידו לי שאני מגזימה, כי כל יום מותר לפרסום עוד שם של ילד של מישהו, אני עייפה מחלונות רועדים, מאזעקות, עייפה מלראות את הפרצוף האטום של בעלי כשהוא חוזר הביתה אחרי שבוע של עבודה עם חיילים שעברו זוועות. אבל יותר מהכל אני עייפה מלתפוס בכל הכוח את הפנטזיה שלי על זה שאני שולטת כאן במשהו. אני מחזיקה את הפנטזיה הזאת כל כך חזק עד שהדם ניתז לי מתחת לציפורניים ועיגולי זיעה גדלים לי על החולצה.

אני לא יודעת מה יהיה, באמת, אבל אני לומדת לשחרר את הפנטזיה שלי לחופשי, לקחת אוויר, גם אם הוא מסריח מהסכם הפסקת אש עם ארגון טרור; אני לומדת שאם ברגע הקטן הזה, בשעה 00:41 בלילה כולם ישנים במיטות, אני יכולה ללחוש שיהיה בסדר.

לגבי 00:42 כבר אין לי מושג.