|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
יום כיפור בצהרים, דממה מוחלטת בישוב כולו. השעה שתיים וכולם מנמנמים ברוגע. קיבוץ חילוני לכל דבר, אבל השקט של יום כיפור תמיד נשמר, יותר מכל יום אחר בלוח השנה העברי. אני יושבת מול הדף הריק במחברת ומנסה למלא את חובתי כסטודנטית לחינוך שנה שלישית באורנים. אני לא מצליחה להתרכז. מחר עלי להגיש עבודה על פיאז'ה (פסיכולוג מפורסם של אותם הימים), והדף אינו מתמלא. האותיות ממאנות להתמקם בו למילים, למשפטים. משהו חוסם אותן. עוטפת אותי תחושה מוזרה, לא ברורה, מן שקט שלפני הסערה. אולי זו רוח הקודש שירדה לפשפש במעשי? הרי יום כיפור היום.
▪
לפתע, ללא התראה מוקדמת, חולפים מעל הישוב מטוסים ברעש מחריש אוזניים. מה פתאום חיל האוויר מתאמן ביום כיפור? אני חושבת. הם טסים נמוך עד כי צילם נשקף על הדשא ממול. ואז נשמעות, די קרוב, התפוצצויות. מה קורה? הרדיו דומם. אזול, שרק לפני חודש התמנה לרב"ש, מחולץ ממיטת שנת הצהרים על ידי שלמה הררי המא"ז, אל מקלט החמ"ל. אני סוגרת את המחברת. כבר לא בטוחה שתהיה עבודה מוכנה למחר. בהמשך יתברר שהיו אלו מטוסים סוריים שניסו לפגוע בבסיס הצבאי על הר מירון ובדרך שחררו כמה פצצות.
שלוש ויותר בצהרים, רעש רכבים בחצר קורע את השקט. רכבים ביום כיפור? לא יאמן! ללא הכנות מראש, נעלמים לתוך המכוניות כל הגברים הכשירים, לבושים במדי צה"ל דהויים של מילואימניקים, על כתפיהם תרמילים. ומי שלא נקרא בצו 8, אוסף את מטלטליו ויוצא עצמאית ליחידתו. הרדיו פותח בשידורים ומודיע על פרוץ מלחמה בשתי חזיתות: בחזית הגולן ובחזית סיני. הדי הפגזות עמומים באים מכיוון רמת הגולן. בגזרתנו שקט מתוח.
פתאום נשמעת אזעקה. אני רצה לגן לסייע להוריד את הילדים למקלט. חלקם מבוהלים, חלקם עדיין לא התעוררו ממנוחת הצהרים. בכי. ביתי נאחזת בי בחוזקה, לא מרפה. אני אוספת אותה אלי בחיבוק מנחם. והנה מגיעה הוראה לפנות את הילדים למקלט. אך המקלט לא ממש ראוי לקלוט אותם. צריך למהר, לנקות ולארגן אותו לשהייה ארוכה. באותם ימים אין צוות צח"י, יש רק את אזול ושלמה הררי.
עד הערב אנחנו מצליחים בכוחות משותפים לארגן את המקלט לשגרה מתחת לקרקע. ספרים, משחקים, שמיכות ומה לא, מועברים לשם בחופזה. ארוחת ערב ולישון. אני אמורה להגיע שוב בשעות הלילה המאוחרות. נפגשים בחדר האוכל לארוחת הערב. מבררים מי גויס, מי נסע ומי נשאר. עם האוכלוסייה שנותרה מתארגנים לכל העבודות הדחופות בחקלאות, בחינוך ובהגנה על הישוב.
מהטלוויזיה, האחת והיחידה שהייתה ביראון (בשחור-לבן), אנחנו מבינים את גודל המערכה. אני הולכת לישראלה (וייס) חברתי. בחדרה התכנסות של בנות שיושבות ומנסות לעכל מה קורה. נרגשות הן מספרות איך נקראו ואיך יצאו הבחורים. חלקן מוטרדות שאין מידע על בני-זוגן, אלא רק שמועות. אף אחת לא משתפת מה בראשה ומה בליבה. יושבות ומפצחות גרעינים ומתקשקשות כדי להעביר את הזמן. מה יש לנו לעשות עד תורנות השמירה? אני חוזרת הביתה לנסות לישון שעות ספורות. אזול נכנס עם נשק על כתפו ומבקש להניח ראש לשעה ולחזור לחמ"ל. והמחברת? המחברת חזרה לתיק ופיאז'ה יחכה עד תום המלחמה.
אחת אחר חצות. במקלט של הגן שקט. סוף סוף הילדים ישנים. אני מחליפה את שומרת הלילה ושוקעת לתוך הכיסא-נוח, שנשאר חם מקודמתי. מאזינה קשב רב לשידורי הרדיו מהטרנזיסטור הקטן, המדווחים על כוחותינו בשתי הגזרות. נשמע מדאיג.
▪
בשנים שאחרי המלחמה, במהלך יום כיפור, נשמע זמזום חלש ברדיו, כדי להרגיע את הקשובים לו אלא אם תפרוץ מלחמה. אני מודה, שמאז ביום הזה אני נדרכת בשתיים בצהרים ונרגעת אם הכל כשורה.
רונית דקל, יראון, ספטמבר 2023
