fbpx

הבית הוא איפה שהלב נמצא

ביקור בבית ביפתח בזמן הפסקת האש. צילום: ענת זיסוביץ
ענת זיסוביץ צברה במהלך חייה לא מעט תארים, ביניהם אמא, ד"ר ואגרונומית, אבל התואר המיטיב לשקף את מצבה הנוכחי הוא ככל הנראה "מפונה" ● אחרי חמישה חודשים מחוץ ליפתח, מה עוזר לה לשמור על שפיות? מה הקפידה לאפסן בממ"ד לפני שעזבה, ומה הוביל אותה לחשוב שהלינה המשותפת הייתה בעצם רעיון לגמרי לא רע?
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...

פורסם ב'זמן קיבוץ' ב-5 במרץ, 2024.

החלטה ראשונה: אני לא מסכנה

ב-8 באוקטובר עזבתי יחד עם משפחתי את ביתי בקיבוץ יפתח, נעלתי את דלת הבית וקיבלתי, נוסף לשלל התארים שלי (אימא, ד"ר, אגרונומית), תואר חדש – "מפונה". יחד איתו קיבלתי גם כמה החלטות, הראשונה – אני לא מסכנה.

את הבית עזבנו עם בגדים לשלושה ימים. אומנם היה לנו זמן להתארגן בנחת, לקחת יותר, אך לא הייתה בנו ההפנמה לעשות זאת. מי חשב לרגע שנהיה מפונים לתקופה כזו ארוכה?

את הימים הראשונים אחרי הפינוי העברנו אצל הוריי בפתח תקוה, ללא ממ"ד או מקלט זמין. בעלי, בני בן ה-13, בתי בת ה-8 ואנוכי ישנו יחד בחדר ילדותי. אומנם פיזית הייתי עם משפחתי, אבל מאחר שב-8 באוקטובר קיבלתי על עצמי גם את תפקיד ניהול הצח"י של הקיבוץ, החל מפרוץ המלחמה למשך כחודש שלם לא באמת הייתי נוכחת וזמינה עבור ילדיי. ניהול הצח"י העסיק אותי ברמה כזאת שלא היה לי זמן לחשוב על כלום. הייתי עסוקה בעשייה, ביצירת יש מאין, ואולי זה מה ששמר עלי שפויה בתקופה הראשונה.

זה מצחיק אולי לכתוב "בתקופה הראשונה", על מה כבר מדובר? ארבעה חודשים? אבל כן, אפשר לחלק את החודשים הללו לתקופות:

ההלם – היציאה מהבית והתארגנות מחדש על כל ההיבטים של החיים.

ירח הדבש – התקופה השנייה, בה חלק גדול מקהילת יפתח הגיעה לבית המלון 'נוף גינוסר'. בניית מסגרות חינוך, פגישה מחדש עם חברים, אחר הצהריים בהם הילדים משחקים יחד בדשאים ואנחנו, האימהות, יושבות ומקשקשות. קבלות שבת כמו פעם ושפע פעילויות תרבות. תחושה של קהילה חזקה ומעטפת הנותנת ביטחון, בתקופה בה אין שום דבר בטוח.

אי של ביטחון. גינוסר. צילום: ענת זיסוביץ

התקופה השלישית היא תקופת ההתפכחות. לאחר מספר חודשים בחדר קטן וצפוף, וכן, גם בצפיפות קיבוצית אליה כבר איננו מורגלים יותר, משפחות מדייקות לעצמן את הצרכים שלהן וכך החלה נדידה של משפחות רבות לדירות שכורות באזור. ההבנה שאנחנו לא חוזרים בקרוב ושכאן הוא "חדרנו-ביתנו", חדר בבית מלון. ולצד הדברים הטובים ישנם גם הקשיים, הלחצים וההתמודדות של הילדים. בת ה-8 בכתה כמעט כל לילה ושאלה שאלות שאין לי תשובות עליהן. מה עשינו? למה דווקא אנחנו? אני רוצה הביתה. ואין כרגע בית לחזור אליו. אצל בן ה-13 זו חוויה מתבגרת מסוג אחר. לאחר כשלושה חודשים שהיינו כולנו בחדר אחד, הוא סוף כל סוף עבר לחדר עם מתבגר אחר, מה שנתן לו אוויר לנשימה וקצת פרטיות, ולנו את התחושה שאולי לינת נעורים משותפת בקיבוץ לא הייתה דבר כזה נורא.

החדר עצמו מהווה פינת עבודה, סלון, מטבח, חדר שינה וחדר משחקים, בדיוק כמו הפרסומות המכריזות All in one. אין לאן לברוח כאשר צריכים. ולמרות הקשיים והמצב, בחרנו להישאר במלון בעיקר בשל הילדים שנמצאים עם שאר החברים שלהם ומשחקים יחד כל יום. אני מודה על כל מה שיש לי ואני בהחלט לא מסכנה.

החלטה שנייה: ביתי הוא היכן שמשפחתי

בשבוע הראשון למלחמה ולפינוי מביתנו, עליתי ליפתח ונכנסתי אל הבית הריק. הצטיידתי בעוד קצת בגדים עבורי ועבור המשפחה. הסתכלתי על הבית והקירות וחשבתי לעצמי, מה מכל הדברים חשוב לי? האמת שלא הרבה. יש בגדים, יש תמונות על הקיר, הכול ניתן לקנייה מחדש. הכנסתי את כל אלבומי התמונות לממ"ד, במחשבה שאם ייפול טיל, אולי הזיכרונות יישארו. סגרתי את דלת הממ"ד, יצאתי מהבית ונעלתי אותו. באותו הרגע קיבלתי החלטה נוספת. ביתי הוא היכן שמשפחתי נמצאת, ללא קשר לקירות הפיזיים אותם עכשיו עזבתי. הסתכלתי על הבית, הגינה והמקום אותו אני כה אוהבת, ונפרדתי לשלום.

כשהבית הופך למחנה צבאי. טנק ביפתח. צילום: ענת זיסוביץ

מאורעות ה-7 באוקטובר הביאו אותי להכרה שבית ניתן לשקם, לבנות מחדש. כל עוד המשפחה איתי אני אהיה בסדר. במבט לאחור צריך להבין שהיינו בתחושה שהעולם (או יותר נכון, הצפון) הולך להיחרב בדיוק כמו שקרה בקיבוצי הדרום. לא ידענו לאן הולכים פני הדברים ואם יהיה לאן לחזור.

אני חושבת רבות על התקופה הזאת ומבינה שעבורי יש בה הרבה התבוננות. זמן לעצור ולחשוב. אנחנו, שגרנו בדירת קיבוץ ישנה של 50 מ"ר עם שני ילדים קטנים והרגשנו חנוקים, לא היה מקום לכלום, ועברנו לבית חלומותינו של 160 מ"ר עם ארונות מקיר לקיר, חדר לכל ילד ותחושת מרחב, אולצנו לחיות בחדר אחד של 30 מ"ר. האדם היכן שתזרקו אותו יסתדר עם מה שיש.

החלטה שלישית: שגרה

אני צוחקת ואומרת שאת הצח"י קיבלתי במתנה ב-7באוקטובר. אומנם תכננתי להיכנס לאט-לאט לתפקיד היו"ר ולהחליף את קודמי (עידו גביש) שבנה את הצח"י, אך חשבתי שיש לי זמן ואוכל לעשות זאת באמצע אוקטובר, לאחר בר המצווה של בני. זמן לא היה לי. הימים הראשונים היו אינטנסיביים ברמות שלא הכרתי, כך שלא נותר זמן למחשבות על המצב. ואולי טוב שכך. בין כל הכאוס הראשוני נאלצנו להתמודד גם עם השאלה לגבי העלייה לתורה של בני בשבת של ה-14.10, פרשת בראשית. מי יכול היה לחשוב על אירוע באותם ימים ראשונים? התכנון היה לעשות את העלייה לתורה וקידוש בבית הכנסת של ילדותי, אליו הולך אבי בכל שישי, אבל חוסר הוודאות המוחלט, יחד עם התחושות הקשות, גרם לנו לבטל את ההזמנה לקידוש. בסופו של דבר, בני עלה לתורה בבית הכנסת של מלון נוף גינוסר בחיק המשפחה הקרובה, כולל הוריי ואחי. בשבת הזאת התנתקתי לראשונה מהפלאפון לשלוש שעות והתרגשתי למשמע הקריאה בתורה של בני.

לאחר כחודש מטורף חזרתי לעבודתי כמדריכת מטעים נשירים במחוז גליל-גולן מטעם משרד החקלאות. קמתי כל בוקר לעבודה, יצאתי למטעים ודיברתי עם מגדלים שחלקם מפונים גם כן ואינם יכולים לעבד את אדמתם במטעים הסמוכים לגבול. השפיות חזרה אל חיי הלא שפויים. השגרה והעבודה מחזיקה ומחזקת אותי. נותנת לי מסגרת יציבה וסיבות לקום ולהתלבש בבוקר. אל החדר במלון אני חוזרת רק אחר הצהריים ובמשך היום אני נושמת צפון, את מטעי הגליל והגולן. בימים אלו מתעוררים העצים מתרדמת החורף שלהם וכבר ניתן לראות פריחות ורודות של נקטרינה ואפרסק. הטבע לא עוצר לרגע, ואולי טוב שכך.

החלטה רביעית: לעסוק בכאן ובעכשיו

רבות השאלות, המחשבות והתהיות. מעטות הן התשובות. החלטתי הרביעית היא לשחרר את כל מה שאינו בשליטתי. העיסוק בשאלות – מתי חוזרים? לאן חוזרים? באילו תנאים חוזרים? האם בכלל חוזרים? לא עוזר ביום-יום. אני מקבלת את המצב כמו שהוא, עם כל חוסר הידיעה. עושה את מה שביכולתי ומה שתלוי בי.

אני חושבת על קיבוץ יפתח ועל הקהילה. התפזרנו, התחלנו חיים במקום אחר, הקשר הגיאוגרפי ניתק מאתנו וצריך למצוא מה יכול לחבר מחדש. מה צריך לעשות עכשיו כדי שביום שאחרי נחזור כמה שיותר משפחות ליפתח, לא כבודדים, אלא כחברה מגובשת ומאוחדת.

ברור לי כי כל אחד חווה את המצב באופן שונה וישנם קשיים אמיתיים, כלכליים, חברתיים ורגשיים לכל אחד מאתנו שאינו בביתו כבר כל כך הרבה זמן. המצב הזה אשר נכפה עלינו הביא להתמודדויות קשות וכל אחד מאתנו מתמודד עם זה בצורה שונה. יכול להיות שחלק מהדרך בה אני מתמודדת עם המצב קשורה לעובדה שאחסנתי את הצד הרגשי עמוק עמוק בפנים ואני לא מרשה לו לעלות לפני השטח. אולי יום אחד, כאשר כל זה יהיה מאחורינו ואשב במרפסת ביתי הצופה אל לבנון, אכתוב על כך בשיר.

בתקווה שנשוב במהרה ובבטחה כל אחד אל ביתו יחד עם משפחתו.

אולי יעניין אותך גם:

1
עוד יום בעזה
את הבמות ברחבי הארץ הוא החליף בסמטאות עזה,...
IMG-20240523-WA0014
תתעוררו על החיים שלכם
לובי 1701 עובד מסביב לשעון כדי להבהיר למקבלי...
ezgif-7-51e0dbbca1
אנחנו על המפה!
אחרי ש'גליל' הבטיחה את הישארותה בליגת העל...

Education Template