האור שלך מאיר, עדיין זוהר

כשהוא נשאל איך התחילה החברות ההדוקה שלו עם מאיר שלו ז"ל, מחייך פרופ' אליעזר שלו ואומר "אז הדבר היה ככה"; ציטוט של אחד משמות הספרים הפופולאריים ביותר של הסופר הקאנוני שכולם אהבו לאהוב. "אנשים מתחילים להשתמש בביטוי הזה שלו", אומר פרופ' שלו (להלן "אליעזר", מאחר ששניהם חולקים את אותו שם המשפחה, ללא קירבה משפחתית, ע"ט), המכהן מפברואר אשתקד כנשיא המכללה האקדמית תל-חי. השניים שירתו יחד בסיירת גולני והיו חברי נפש, וניכר בפניו של אליעזר שהאבל על מאיר עדיין כבד וטרי.

דרך ההיכרות עם דמותו של מאיר שלו ז"ל, כפי שקרמה עור וגידים בספריו ודרך התבטאויותיו הרבות בתקשורת, ומשיחה בת שעה עם פרופ' אליעזר שלו, אפשר לעלות – באופן שטחי ובאמירה זהירה, אמנם – על המצע המשותף שקושר אנשים אלו לאלו ורוקם ביניהם קשרי רעות. שניהם מתאימים לחסות תחת כנפי הביטוי "מלח הארץ" או "הישראלי היפה" – גברים אוהבי ארץ כנען, לוחמים בעברם, מטיבי לכת ואנשי דעת, ידע ואידיאלים, רודפי שלום. "שירתנו בסיירת גולני. מאיר היה במחזור של אוגוסט 1966 ואני בזה של נובמבר באותה השנה. לא היינו חברים אז. המחזור שלו היה עירוני ברובו ושלי הורכב ממושבניקים וקיבוצניקים. המסלול שלנו היה נפרד, אחר כך הכרנו קצת ביחידה אבל הוא עזב לקורס מ"כים ונפצע בפעולה בירדן (במלחמת ההתשה, ע"ט) ועזב את היחידה".

הם שמרו על קשר במסגרת העבר הצבאי אבל החברות האמיצה התחילה כשאליעזר – רופא נשים במקצועו – היה מנהל מחלקה צעיר בבית החולים 'העמק', והזמין את מאיר, שכבר היה אחרי ספרו הראשון והמגה פופולארי 'כימים אחדים', להרצות בערב איסוף תרומות למוסד הרפואי. "מאיר היה אז בתחילת הדרך, אבל כבר שם מוכר. אמרנו שנשמור על קשר והוא צירף אותי לקבוצת טיולים שהוא הקים, שטיילה בכל הארץ כפעם בחודש, הרבה מאוד בנגב, אבל גם בגליל", הוא נזכר. בקבוצה הזו היה גם חיליק מגנוס, המוכר כמייסד חברת 'מגנוס איתור וחילוץ'. הוא צעיר מהשניים בשנה, איש טבע מושבע, שהיה אז אחראי על רשות שמורות הטבע בדרום והכיר "כל שביל וכל נקיק", כפי שאומר אליעזר. מאיר שלו, שכתב כידוע את 'בביתו במדבר', היה לדברי מגנוס "איש מדבר, חד משמעית". גם אליעזר שלו מעיד ש"מאיר מאוד אהב לטייל וגם לנהוג בג'יפים ובאופנוע. היו לו קצת בעיות ראייה אבל הוא נהג מצוין. כל מה שהוא החליט לעשות – הוא עשה מצוין. גם כשהוא כתב. אנשים לא יודעים כמה מאמץ הוא השקיע בתחקיר לספרים שלו. אם הוא דיבר על בעל מקצוע – הוא היה חייב להבין את המקצוע שלו עד הסוף. הוא ישב ותיחקר אותו וצפה בו עובד".

אפרופו בעלי מלאכה, היתה לו זיקה לקולינריה. 'עשו' מספר על משפחת אופים, 'כימים אחדים' מחולק לארוחות וכולם זוכרים את התיאור של הכנת הזביונה.

"הוא ידע לבשל ואהב מאוד מאכלים מסוימים, למרות שלטיולים הוא תמיד היה מביא את הקופסה עם הביצים הקשות ואנחנו הבאנו את שאר האוכל (צוחק), אז ביצים קשות הוא עשה מצוין.כשטיילתי בצרפת עם אשתי אכלנו זביונה וסיפרנו לו חוויות ואז אחד החברים הטובים האחרים שלו מהצבא, שחי בבלגיה וגם הוא בשלן, הזמין את מאיר אלינו לאכול זביונה 'כמו שצריך' בבית. הוא ומאיר בישלו את זה".

איך הוא היה בתור חבר? מהצד נראה שהיה בו משהו אניגמטי, בלתי מפוענח או מתמסר. ואולי זאת פשוט פרשנות לכישרון הענק.

"סופר הוא דמות קיצונית, כמו נביא. אם מאיר לא אהב מישהו הוא לא אהב אותו, אבל כשהוא כן אהב – הוא אהב עד הסוף. הוא היה חבר אמיתי, אהב לסייע. חיליק, למשל גר בדירה ששייכת למאיר בתל אביב. הוא עזר ממש לחברים, כולל עזרה פיננסית, מעבר לעצות הטובות ולשיחות. הוא גם נהג להתייעץ. השיחות שלנו היו עמוקות. אני לא מופתע שאנשים כל כך אהבו אותו. הוא אהב שאנשים אוהבים אותו. היתה לו תדמית של מישהו שלא ממש אהב אנשים, אבל זה מאוד לא נכון. הוא היה לפעמים חסר סבלנות, אבל זה לא אותו הדבר. בטיולים לפעמים אנשים היו מזהים אותו והיינו עוצרים – למרות תוכנית טיולים מסודרת ולמרות שצריך להגיע בזמן לפני שמחשיך או להתמקם לחניית לילה, ומאיר היה עונה על שאלות וחוקר את האנשים בתורו. מאיפה הם ולאן הם הולכים. אני זוכר שהיתה קבוצה מאחת הטייסות של חיל האוויר שהחזיקה אותו לשיחה של שעתיים. הוא היה אדם מעניין, ידען ודעתן, אדם מאוד חיובי. תמיד היו ויכוחים על נושאים של צמחים, גיאוגרפיה ואידיאולוגיה".

הוא דיבר באותה שפה עשירה בה כתב?

"הוא היה אמן של מילים. אני מכיר אנשים שיודעים לנאום ולדבר, אבל לא ככה. כשהיו מזמינים אותו להרצות היינו משלבים את זה עם טיולים כך ששמעתי אותו מרצה הרבה. היו הרצאות ששמעתי לפחות חמש פעמים, אבל זה אף פעם לא נמאס. פגשתי דרכו אנשים נורא מעניינים שעבדו איתו על ספריו כמו אפרים סידון או יוסי אבולעפיה (שאייר חלק גדול מספרי הילדים שלו, ע"ט), וזה היה כיף. היה כיף לדבר ולהתווכח איתו. הוא ידע להתווכח".

על פוליטיקה?

"לא, כי על זה הסכמנו, אחרת לא היינו מטיילים יחד, אבל על הכל. דיברנו גם על הנשים והמשפחה, כמובן".

איפה הייתם נפגשים, פרט לטיולים?

"אני גר בבנימינה וזהר, הבת שלו, גרה בפרדס חנה. אז בדרך אליה הוא היה עוצר לשתות איתי קפה. הוא תמיד היה מזמין לבירה אבל אני לא שתיין גדול. מאיר היה בא אלינו הרבה והיינו נפגשים גם אצלו באלוני אבא".

באותה נשימה עם עמק יזרעאל, שכיכב לא מעט בספריו של שלו ושהיה אהוב עליו במיוחד, מזכיר אליעזר את גינתו של הסופר, שהיה, כידוע, אדם עם אצבעות ירוקות. "הוא חי את זה. את הטבע בכלל ולא רק את הגינה. עכשיו כשהיה חולה נפל לו עץ בחצר וזה הפריע לו. הוא ביקש שאבוא לעזור לו ובאתי עם מסור שרשרת. זה היה ביום שישי, וביום ראשון זהר הביאה לי עציץ ענק של רקפות מהגינה שלו. הוא ידע שאהבתי אותן. הרקפות שלו היו פשוט מדהימות. הוא אסף רקפות. הכשירו איזשהו שטח לבינוי בעמק יזרעאל והם עקרו פקעות של רקפות בר עם טרקטור ומאיר אסף אותן ועשה גינה ענקית. צמחים אהבו אותו, צמחים מרגישים".

אחד הדברים שאפיינו את מאיר שלו, שדעותיו הפוליטיות הופיעו גם בטוריו ב'ידיעות אחרונות' ובשיחות עימו, היה הדוגריות שלו – לא עניין של מה בכך במציאות כה פוליטיקלי קורקטית. "הוא היה איש אמיץ בכל המובנים ובהרבה גזרות, לא רק בשדה הקרב. הוא אמר מה שהוא חושב, גם אם זה היה אישי ולא נעים לשומע", אומר פרופסור שלו. "הוא לא אהב שיפריעו לו בזמן הכתיבה ולא היה מתבייש לומר שהוא עסוק עכשיו – אם כי אני לא שמעתי את זה אף פעם ממנו, להיפך. זה מאיר בשבילי וזה חסר והפסד גדול. ואני לא מדבר רק על היצירות הספרותיות האדירות שלו".

בעניין הזה – למרות שאנחנו יושבים עכשיו במשרד שלך ויש לך מדף ספרים, בעיקר ספרי עיון וספרות מקצועית אמנם, אני לא רואה פה אף ספר של מאיר.

"נכון, אבל בבית יש לי את כולם, כולל ספרי הילדים. לכל נכד שלי היתה הקדשה אישית על הספרים שלו. הוא היה סבא נהדר ואכפתי והוא ניקד אפילו ספר ילדים משפחתי שאשתי כתבה. יש לו שם קרדיט על ניקוד".

הוא שיתף בתהליכי הכתיבה?

"כן, הוא היה מספר והיינו שואלים. כשכתב את 'אל תספר לאחיך' – הספר האחרון שלו, הוא בא להתייעץ על גברים יפים, הוא סיפר לי על ראיונות שהוא ערך כתחקיר עם גברים יפים. הוא דיבר גם על תגובות שהיה מקבל בהרצאות. הצחיק אותו שאנשים התווכחו איתו על עובדות שהוא שילב בספריו. הוא היה שולח לנו בוואטסאפ ביום חמישי בקביעות את הטור שלו במוסף לשבת, כשכבר היה ערוך וגמור, לפני שהתפרסם. לא היתה לו בעיה לשמוע ביקורת. זה אמנם קרה לעיתים רחוקות כי בעיקר היינו משבחים אותו, אבל אם הוא כתב משהו משעמם הייתי אומר לו את זה".

אפרופו ביקורת, 'אל תספר לאחיך' זכה לביקורות מפנקות פחות מספריו האחרים, שהתקבלו תמיד בתשואות גורפות וכל הקהלים, מבקרים וקוראים, היו תמימי דעים לגביהם.

"גם כשמאיר כתב אותו הוא אמר שזה ספר שונה לגמרי והוא רצה לכתוב אותו ככה. הוא הרגיש שאת מה שהוא עשה קודם הוא מיצה, ורצה משהו חדש. הוא לא נראה מאוכזב מהביקורות, לא היה אכפת לו מהוויכוח סביב הספר. הוא היה שלם איתו".

גם בתקופת ההתמודדות עם מחלת הסרטן, מספר אליעזר, היה למאיר קשה להיפרד מהשטח. "בדרך כלל הטיולים היו מאוד אתגריים אבל בטיול האחרון היה קשה לו וחיליק בנה לנו טיול כזה, בכיף, בשדות בצפון מערב הנגב. בתקופת המחלה התגלו אצלו כל התכונות שדיברתי עליהן. הוא היה אופטימי ואמיץ. הוא קיבל הצעה ממכון מחקר אמריקאי לעבור שם סדרת טיפולים, אבל העדיף לעבור אותם בארץ. היו לו כאבים והוא לא קיטר לרגע ובאמת היה מאוד אמיץ. פגשתי אותו יומיים או שלושה לפני שנפטר. הוא אמר שהוא מקווה לבוא לפגישה של המחזור שלו ביום העצמאות ושאל אם אוכל להגיע. אמרתי שכן, אבל הוא כבר לא יספיק".

למה הכי תתגעגע?

"לשיחות ולטיולים איתו. זאת היתה חוויה בכל פעם מחדש".