גליל, סיפור גאווה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

עד השנה התקיים מצעד הגאווה הצפוני ביותר בחיפה, ובשנת 2021 גם בכפר ורדים, אך השנה יצפין האירוע עד לטיילת שעל הירדן. בנקודה הזאת בדברי הימים של המדינה, בה דגלי גאווה מתנופפים בקביעות בהפגנות מדי שבת ומוסיפים זריקה ססגונית להתגודדות האנושית בכחול-לבן, מוציאה המועצה לוח אירועים מרשים וגדוש לציון החודש הזה. אחראי עליו נדב חימוביץ, הרכז הטרי של הלהט"ב במועצה. הוא נכנס לתפקיד בראשון למאי, ועבר טבילת אש (וקשת בענן) מזורזת ביותר ולכן, בין היתר, יתקיימו מרבית האיוונטים ביולי, באיחור קל.

"התפקיד נוצר אחרי שהמועצה ענתה על קול קורא של המשרד לשיוויון חברתי של הממשלה הקודמת, שפנה למועצות והציע להן תמיכה בתפקיד. אז הקרדיט הראשון הולך לממשלת השינוי ולמועצה", הוא מספר. "להכין הרבה אירועים היה חלק מהאתגר. זה מטורף – 17 אירועי גאווה שהוכנו בשבועיים. לא הנחתי שנעשה אירועים בחצי מקיבוצי המועצה. היו שני אירועי גאווה שנסגרו בשמיר חצי שעה לפני הפרסום. אנשים הרימו לי, אמרו 'וואו, כמה אירועים!'".

איך באמת זה הסתייע?

"חצי מהאירועים הללו תוכננו על ידי הקיבוצים עצמם; יש כאלו שנסגרו ברגע ויש שדרשו הרבה יותר לוגיסטיקה. אני עובד במועצה, אבל כל פיפס זקוק לאישור גם של המועצה וגם לאישור של המשרד לשוויון חברתי. בתור מישהו שמשתייך לקהילה והיה בארון הרבה שנים – עכשיו זה בוער בי ויוצא דרך תפוקת עבודה מסיבית ורצון להגיע גם למי שאולי עוד בארון ורוצה לקחת חלק".

בדמיוני אני רואה תהלוכה בנוסח 'פרסיליה מלכת המדבר' על גדות הירדן. זה מה שהולך לקרות?

"המון שאלו אותי אם המצעד יהיה ססגוני כמו של תל אביב. אז לא – זה יהיה מצעד בנראות ובסגנון של הגליל עליון. תופים, טרקטור שילווה אותנו, אולי איזה קלאב קאר – זאת הפנטזיה שלנו. האירוע עצמו יתקיים בחורשה יפה והוא יראה לכל הארץ שאנחנו נשארים כאן. 15% מהאוכלוסיה הכללית שייכים ללהט"ב על כל גווניו ואין סיבה שתושבי המקום יעברו לתל אביב כי הם צריכים לנטוש ולברוח מפה בגלל שאין להם מענים חינוכיים, תרבותיים ורפואיים. החזון שלי הוא שכל המענים הללו יתקיימו כאן".

■

חימוביץ, 28, מתגורר בשדה נחמיה. במקור הוא מאבן יהודה, מבית מסורתי (ויש לו, הוא מציין, משפחה וחברים מעבר לקו הירוק – "לשם הקונטרה"). "חצי מהמשפחה שלי דתיים, והיו גם אתגרים פנימיים עם זה, וקבלה בסופם", הוא משתף. אחרי שלמד שנתיים במרכז הבינתחומי בהרצליה, חש שמיצה את האזור והצפין לתל-חי ("פה הרבה יותר התאים לי"). כסטודנט לקח חלק ב'אחווה הגאה' של תל-חי, ארגון ארצי שקידם ד"ר זאביק גרינברג, ראש התוכנית ללימודי גליל במכללה. "זאביק היה הדיקאן של המכללה 14 שנים. הוא עצמו יצא מהארון לפני בערך עשור; הוא היה נשוי ויש לו ארבעה ילדים והוא מעביר הרצאות כולל נתונים מחקריים. עשינו מיצגים כמו ארון קבורה לזכר הנרצחות הטראנסיות; בכל פעם שמד"א היו באים לתרום דם העלינו את המודעות לכך שעד לפני שנה וחצי הומוסקסואלים לא יכלו לתרום דם".

פה יש גם לך סיפור אישי מאוד לא נעים.  

"כשהייתי לוחם בצה"ל תרמתי דם בהתנדבות, ובסוף התהליך עברו על הטופס שלי ואמרו שאני לא יכול לתרום כי אני הומוסקסואל. לקחו את המנה וזרקו אותה לפח מול העיניים שלי, אחרי שכבר הוצאתי 600 סמ"ק דם מהגוף שלי, שהלכו כאמור בסופו של דבר לזבל. אפילו לא בדקו לפני זה את הטופס. קשה לי להסביר איך הרגשתי באותו רגע".

אפשר להציע, למשל, "מזועזע" או "מושפל".

"אז יצא לי להתנדב ולהגיע ליוזמות רלוונטיות. בשנה שעברה, למשל, העברתי פעולות בנעורים של שדה נחמיה והשתתפתי בפאנל של 'סליחה על השאלה' במכינה של מעין ברוך. לפני שנתיים המועצה קיבלה תקציב ועשתה פאנל דומה בכפר בלום, ודיברתי עם אורלי מאסטרו (מנהלת אגף שירותים חברתיים במועצה, ע"ט) ואמרתי לה שאשמח להיות חלק מהפורום ושאני אישית אדאג שיהיה כאן מצעד, ואם זה לא יקרה עוד שנה זה יקרה עוד שנתיים. והנה, עברו שנתיים וזה קורה, וזה נורא מרגש. אמרתי לה אז שהייתי הראשון שיצא מהארון בבית הספר שלו, ושאין לי בעיה להיות חלוץ ולפחות לנסות. האינטרס שלי הוא שיהיה כאן טוב לקהילה".

בחצי משרה הוא עמל בנחישות כדי להעלות את המודעות וליצוק תכני סובלנות, שיוויון ועידוד להכרה בשוני בקהילות השונות בקיבוצים. את יתרת זמנו, חצי משרה נוספת, הוא מקדיש למחלקת סביבה במועצה. "סוכם עם החינוך הבלתי פורמלי שאגיע לכל הקיבוצים ואעבור על מערכי שיעור וימי היערכות בחינוך הפורמלי. אני אפרוס את זה, יש המון עבודה ואני רוצה להיות מדויק. אני מתממשק עם מדריכות ומדריכים, יועצות וגננות, למשל להכניס לגנים ספרים מותאמים על משפחות מסוגים שונים, ועד להקמת פורום של ותיקות וותיקים מהקהילה בגליל. לצאת מהארון זה אתגר נורא גדול בסופו של דבר. קיימתי היום פגישה מאוד טובה באחד הקיבוצים וזה הוביל אותי לחשוב שמצד אחד יש כאן אווירה ליברלית והרבה אנשים מזוהים פוליטית עם השמאל, ומצד שני יש גם מיליטנטיות וגבריות רעילה. ברור שנוער שגדל בקיבוצים ושמע 'הומו!' כקללה, יהיה לו קשה להכיר בזה שהוא כזה. אם אתה שונה, אוכלים אותך בלי מלח וזה לא פשוט".

"גם בסביבה הליברלית הזאת ילדים גדלים לתפוס את המילה הומו וקוקסינל ככינויי גנאי", מסכים דניאל אמוץ, עו"ס של המועצה המופקד על האוכלוסייה הלהט"בית. "דווקא בגלל שמדובר באזור קטן ופריפריאלי, משהו בתהליך החשיפה עשוי להיות מורכב במיוחד. מתוך מודעות לאתגרים הייחודיים והקשיים עמם מתמודדים/ות חברי הקהילה, אנו מנגישים במסגרת המועצה טיפול קצר/ארוך טווח, הטיפול ניתן ע"י עו"ס להט"ב. השאיפה היא ליצור מרחב לשיח וחקירה של הזהות בהקשר המיני והמגדרי וכן להעניק מרחב להתבוננות וחשיבה על תחומי חיים שונים".

■

בעניין הזה אפשר לשמוע את קולה של שרון אורן אהרון, 38, חברת משגב עם, הנשואה לדריה ואם ללילי, בת שנה וחמישה חודשים. נכון לעכשיו הן המשפחה הגאה היחידה בקיבוץ. אורן אהרון היא הבעלים של 'קפניו', עגלת קפה נודדת שחונה בסופי השבוע בגלריה בנאות מרדכי, בימי שלישי במשגב ובשאר השבוע נודדת עם הקיץ והאירועים בהרי נפתלי ובעמק. שרון מנתניה במקור, דריה מנאות סמדר, ולמרות ששתיהן למדו בתל-חי הן הכירו – כמה סטריאוטיפי – בקבוצת רוגבי נשים של הגליל העליון. "אני גרה במשגב עם מ-2010, מהרגע שבו הגעתי צפונה. אהבתי את הקיבוץ, עבדתי בחינוך, התחברתי לקהילה והרגשתי חלק בלתי נפרד ממנה, וכשהכרתי את דריה הצעתי לה לבוא הנה", מספרת שרון. "באף שלב לא היתה לי חוויה הומופובית או משהו בסגנון, כולם קיבלו אותנו באהבה וזה אף פעם לא היה עניין. זה מאוד קשור לאיפה שאת נמצאת בחיים ואני מחוץ לארון שנים. אני לא מתעסקת כל הזמן בעובדת היותי לסבית, אני פשוט חיה את חיי".

ובכל זאת זה יוצא דופן. נראה לי שאפשר לקבוע שהרוב המוחלט של המשפחות הצעירות שמגיעות להיקלט בקיבוצי האזור הן סטרייטיות.

"לא לכולם זה עובד, לעבור מתל אביב לפה. אני מכירה לפחות חמש-שש משפחות גאות בקיבוצים באזור, יש מצב שאפילו עשר. מבחינתי הכל בסדר כי בסופו של דבר אני חיה בחברה סטרייטית ורגילה לזה, זה כמו שאני שמאלית שחיה בחברה של אנשים שיד ימין היא הדומיננטית אצלם. מבחינה חברתית אני לא מרגישה חסך. אני מניחה שכשלילי תגדל וארצה לתווך לה את המשפחה שלנו, אז אולי סביב ההתמודדות הזאת אזדקק יותר לסביבה תומכת ומבינה, ושהיא תראה שיש עוד משפחות כאלו".

את עוזרת לנדב להוציא לפועל פיקניק של משפחות גאות שיתקיים בחורשת הארזים של משגב עם בשבת, ה-29.6. אחר הצהריים, במסגרת אירועי הגאווה.

"בזמנו חשבתי שמוזר שאין קבוצת פייסבוק של משפחות גאות בגליל העליון, אבל אני לא אחת שתפתח קבוצה כזאת. ובכלל, אני לא בתקופה שיש לי זמן לחשוב על אירועים כאלו, אבל כשנדב הציע חשבתי שאפשר לקיים את הפיקניק במשגב עם כי נעים פה ולא חם וזה יכול להיות נחמד. עשיתי את הקישור עם הקיבוץ ואפתח שם את העגלה שלי. אין לי מושג כמה יגיעו, לא נראה לי שהמון. אבל אולי אני סתם סקפטית".

תארי לי את האירוע המושלם מבחינתך.

"מגיעות לפחות עשרים משפחות, מביאות אוכל ויש מינגלינג נחמד. אולי יפרשו מחצלות ואפשר יהיה להכין משחקי היכרות כמו כרטיסיית שאלות. בעיקר תהיה איזושהי תקשורת וחיבור ואז אולי בהמשך יהיה אפשר לייצר מזה עוד דברים".

■

למצעד הגאווה, אומר חימוביץ, יגיעו גם מחוץ לגליל העליון, ולא רק חברי הקהילה עצמה. "חברות וחברים סטרייטים אמרו 'איזה יופי', ושיגיעו. נראה לי שבצפון אנשים מחפשים את האירועים השונים ונוסעים בשבילם גם למרכז. יש גם אנשים מעפולה שמתכננים לבוא הנה כי אצלם אין מצעד וזה אותו המרחק משם לחיפה. למסיבות ולאירועים יבואו סטודנטים ממטולה ומקריית שמונה. בקבוצת הוואטסאפ הגאה של הגליל העליון כולו יש 160 איש, אז אני מקווה שבעקבות האירועים האלו יצטרפו עוד חבר'ה".

לו אישית אין בעיה שהמצעד יתפוס נראות פוליטית. "אני מגיע להפגנות בצומת הגומא, ובסוף, הקהילה שלנו וקהילת הנשים הן אלו שהכי ייפגעו אם החזון של ההפיכה המשפטית יתגשם. הדגל שלנו נראה הרבה בהפגנות ואז הדור המבוגר עושה קשר בינינו לבין ההפגנות ומה שמטריד אותם. לפני שמשנים את העולם צריך לשנות את העמק, ובסוף אני עובד בשביל כל הקהילה, והאוכלוסיה שאני עובד איתה מאוד פגיעה ורגישה. הערה הומופובית בקבוצת וואטסאפ יכולה להוביל למבול של מאות הודעות בקבוצה ולכתישות מילוליות. תחשבי שהאנשים האלו היו בארון ועברו הרבה".

את השיחה שלנו מסיים חימוביץ בהודיה על התפקיד שהוא ממלא כעת, ועל אחרים שתורמים ממרצם לאותה משימה. "זאת עבודה מאוד מספקת. אמרו לי שאני בולדוזר של עבודה, אבל לא נכנסתי לחלל ריק, היו פה אירועים ואנשים במועצה עבדו קשה גם לפני: דניאל סימון, רכז האחווה הגאה שלוש שנים, מאי וליבי, הרכזות הנוכחיות של האחווה הגאה, מיקי, שהרים פה אירועים לפני שני עשורים והקים בית גאה, סער מעוז שיצר סרט ותרם רבות לקהילה, דנה מורד רביד, מנהלת מרכז הצעירים, שמשקיעה מנשמתה כדי שהמצעד יקרה, אורלי מאסטרו; כלום לא היה קורה בלעדיהם ובלי פועלם".