"דקה וחצי אני משחררת אותך", אמרה לי פקידת השלישות בקנאה חנוקה ובפרצוף שביזות-יום-א', עת תקתקה את פרטיי במחשב. שלחתי לעברה חיוך מלא שמחה לאיד, אחד מיני רבים שפיזרתי אותו יום לכל עבר; כמו טווס הפורש את נוצותיו הצבעוניות, כך הקפדתי שכל חיילי בסיס הקריה ידעו – גור שחר משתחרר היום מצה"ל! מי לא קיבל חיוך לפנים? – השוטר הצבאי שתמיד סקר את הופעתי בשער הכניסה, מחפש סיבות לדפוק לי דו"ח; המשקית ת"ש העצלנית שתמיד נאלצתי לנג'ס לה שתוציא לי כבר אישור עבודה; גם לאחד הקצינים מהמשרד שלי, שדאג ככל יכולתו למרר את תקופתי הג'ובניקית.
ומי לא מכיר את החיוך הזה? כולם קיבלו אותו כבר פעם לפנים מאיזה מניוק שהשתחרר, וכולם רק מחכים לחייך אותו לכל דכפין בבוא העת. והנה, יומי הגיע, ולא התכוונתי לחסוך בחיוך הזה. להיפך. הגעתי לפדות את המגיע לי, ובדין, על ערימות החיוכים שנורו לעברי משך שלוש שנים קשות וארוכות.
"קח!" העירה אותי ממחשבותיי פקידת השלישות, והגישה לי זוג מספריים, מחכה שאגזור את תעודת החוגר. הבטתי בה לרגע, משגר שוב את אותו חיוך מדושן עונג, ובבוז מעושה היא נמרחה על הכיסא המסתובב שלה, והניחה את המספריים על השולחן.
ואז זה תקף אותי.
אימאל'ה.
פתאום הציף אותי הפחד הזה, שרק בדיעבד כולם, כך מסתבר, מדברים עליו, אך דואגים להסתיר היטב ברגע האמת. ההבנה שכל אותה תקופה מוזרה מגיעה פתאום לסיומה בהשחתה של תעודה ששלוש שנים תמימות שמרתי קרוב ללבי, די הדאיגה אותי פתאום. כי מה עכשיו?
פתאום הבנתי. כשהכרזתי "בשנייה שאני משתחרר אני עף מהמדינה המזורגגת הזאת!" היו לי עוד שנה וחודשיים לשחרור; לאמירה הזאת לא היתה שום אחיזה במציאות. וכשחצי שנה אחר כך אמרתי "ברגע שאני משתחרר אני עובר לתל אביב ומתחיל את החיים!", גם אז עוד היה קצת קשה לראות מעבר לגדר של הבסיס.
וכך עמדתי שם – אחוז חרדה, המספריים ממתינות בין אצבעותיי לבצע את זממן, והרגשתי שאני לא מסוגל. ניסיתי לחייך את החיוך ההוא שוב, כדי להזכיר לעצמי עד כמה חיכיתי לרגע הזה, אבל כלום. בעיניי רוחי כבר ראיתי את שצפוי לי: איך אחזור שוב צפונה, אל בית הוריי, חנוק מתחושת החמצה; איך אהפוך לקלישאת החייל המשוחרר המבולבל, סימן שאלה מהדהד עם זוג רגליים רועדות, ואדחיק בשקט את מה שיצרח במוחי – מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?!
ונזכרתי בפריסת השחרור, שאירעה רק שעה קודם לכן, ואיך שכל הקצינים שמיררו את חיי פתאום ברכו אותי בכזאת הערכה. הכול זיוף מוחלט, ידעתי, אבל האגו, האגו די נהנה מהטפיחה. ואיך שכל החיילים שלא ממש הסתדרו איתי עד היום, נעשו פתאום היום חברים, ומפרגנים, ולפתע ההצעה לחתום קבע לא נראתה לי נוראית כלל וכלל. כאילו, בסך הכול די פסדר פה, לא?
"נו מה, גוזר? כפרע, אין לי את כל היום, יש לי עוד חמש כמוך, נשמה", אמרה לי הפקידה, מעירה אותי שוב ממחשבותיי.
"סליחה", עניתי בנימוס.
"כן כן, מכירה את זה. רואה אתכם כל יום, מחלקים את החיוכים שלכם. רק אצלי במשרד אתם משקשקים מפחד".
שוב חייכתי. חיוך מכיר תודה הפעם, כי הנה סוף סוף מישהו שמבין מה שעובר עלי. או סוג של. ואז הבטתי בפעם האחרונה בתעודה, וחציתי אותה לשניים.
■
כל המחשבות שרצו לי בראש אותו יום באמת התגשמו. הייתי קלישאת החייל המשוחרר, חזרתי צפונה ונתקעתי תקופה ארוכה בבית ההורים, שואל את עצמי מדי יום ביומו – אז מה פאקינג יהיה עם החיים שלי? וכל התכניות להתעופף מהארץ, או לכל הפחות לעבור לגור בתל אביב, כל אלה התמסמסו. והשאלות – הו, השאלות! – אם חשבתי שיום יבוא והן ייפסקו, אלה רק התעצמו וגדלו ככל שהימים חלפו, ולבטי ה"לאן עכשיו?" רק ממשיכים לבעוט. אבל היום אני כבר גוזר את החוגר במהירות גם בלי פקידה שתלחץ, "נו, קדימה, כפרע!". וקצת יותר קל לי להבין כשעלי לקפוץ אל הלא נודע, שוב, שיבוא הרגע בו אצטרך לעזוב את החבל, ושזה יהיה רגע מפחיד. אבל היום אני דווקא אוהב להשתהות בנקודת המפנה, ליהנות מהרגע הזה, ולצרוב אותו טוב-טוב בזיכרון – כמו השנייה ההיא, כשגזרתי את החוגר.
פורסם לראשונה בגיליון 225 מיום 17 באפריל 2019
