בין חוסן לאומי לתחושות ייאוש –
ממצאי מחקר אורך נוכח מלחמת איראן

ב-13 ביוני 2025, בשעת בוקר מוקדמת, פתחה ישראל במתקפה ישירה על איראן. לראשונה במלחמת 'חרבות ברזל' מצאה עצמה המדינה מול אויב מרכזי ולא רק מול שלוחיו. בתוך ימים ספורים ספגה ישראל עשרות פגיעות ישירות, ערים כמו תל אביב, באר שבע וחיפה הותקפו, ונרשמו מאות נפגעים. הנתונים, נכון לשבוע הראשון: מעל 10,000 מפונים, 2,500 פצועים ו-25 הרוגים. בתוך הסערה הזו, המשיכו חוקרי מחקר האורך של החוסן הלאומי במלחמת 'חרבות ברזל' לקיים סבב שביעי של מדידה. המחקר של הפרופסור שאול קמחי, הפרופסור יוחנן אשל, הפרופסור ברוריה עדיני, ד"ר הדס מרציאנו ואריאל קאים, עקב אחרי אותה קבוצת משתתפים – 745 במספר – לאורך כל שבע המדידות, משלב תחילת המלחמה עם חמאס ועד לפרוץ העימות עם איראן. בעזרת שאלונים זהים שהועברו מדי כמה חודשים, נבחנו תהליכים נפשיים, חברתיים ופוליטיים בקרב הציבור. הנתונים שנאספו חושפים מורכבות רבה, לעיתים אף פרדוקסלית: עלייה בחוסן הלאומי – לצד ירידה במורל ותחושות גוברות של ייאוש ודחק.

החוסן הלאומי מתייצב – בעיקר אצל התומכים בממשלה

החוסן הלאומי – מדד המייצג את אמון הציבור במדינה, תחושת שייכות ותחושת ביטחון חברתי – ירד באופן עקבי עד המדידה החמישית של המחקר, אך במדידה השישית והשביעית התהפכה המגמה. העלייה האחרונה, על פי החוקרים, היא תוצאה ישירה של הצלחת המהלך הצבאי הישראלי מול איראן, שהתפרש כתגובה עוצמתית על איום שנתפס עד כה כבלתי פתיר.

חשוב להדגיש: רמות החוסן היו שונות מאוד בין הקבוצות. תומכי הממשלה הפגינו חוסן גבוה בהרבה מאלו המתנגדים לה – ממצא חוזר לאורך כל המדידות. החוסן הקהילתי – כלומר תחושת השייכות והביטחון במעגלים המקומיים – ירד בתחילה אך התאושש בהמשך, עם עלייה מובהקת במדידה האחרונה. גם כאן, התמיכה בממשלה שימשה משתנה מנבא מרכזי לרמות החוסן.

האם חוסן אישי מושפע פחות מהמלחמה?

באופן מפתיע, החוסן האישי – שמייצג תחושת מסוגלות, יציבות רגשית והתמודדות עם אתגרי היומיום – נותר כמעט יציב לאורך המדידות. מלבד ירידה קלה במדידה השלישית וחזרה לרמה הקודמת במדידה הרביעית, לא נרשמו תנודות חדות. גם כאן מדווחים תומכי הממשלה על חוסן אישי גבוה יותר, אך ההבדלים לא תמיד מובהקים.

לטענת החוקרים, היציבות היחסית של מדד זה נובעת מכך שהוא מושפע פחות מהתפתחויות חיצוניות, ויותר מאישיותו ונסיבות חייו של הפרט. דווקא נתון זה מדגיש עד כמה חוסן אישי עשוי להוות מקור יציב בעידן של חוסר ודאות קיצוני.

התקווה עולה – והייאוש גם

המדידה השביעית מציגה ממצא שמזמין פרשנות כמעט פילוסופית: תקווה וייאוש עולים בו-זמנית. רמת התקווה בקרב משתתפי המחקר – מדד שמבטא אמונה בעתיד טוב יותר – עלתה באופן מובהק במדידה השביעית, ככל הנראה בעקבות ההצלחה הצבאית הראשונית במערכה מול איראן. אך במקביל, גם מדד הייאוש עלה – וזה התרחש בכל שלוש קבוצות התמיכה.

מעניין לגלות שאצל תומכי הממשלה כמעט ולא חל שינוי במדד התקווה, והייאוש עלה בצורה מתונה. לעומת זאת, בקרב מתנגדי הממשלה והניטרליים, חלה עלייה מקבילה בשני המדדים. המסקנה האפשרית: ככל שתחושת השליטה הפוליטית פוחתת – כך גדלה התנודתיות הרגשית של הציבור, בין אמונה לבין חוסר אונים.

השסע הפוליטי מתרחב גם תחת אש

למרות איום קיומי משותף, המחקר מצביע בבירור: השסע הפוליטי לא רק שלא מצטמצם – הוא מתרחב. כמעט בכל מדד נרשמו פערים מובהקים בין תומכי ממשלה למתנגדיה. בחלק מהמדדים, כמו חוסן לאומי או אמון במוסדות, הפערים הפכו עם הזמן לעמוקים יותר. תפיסת הלכידות החברתית – מדד שנבחן רק החל מהמדידה השלישית – ירדה עד למדידה השישית, ועלתה מעט במדידה השביעית, אך נותרה נמוכה. גם כאן, תומכי הממשלה מביעים תחושת לכידות גבוהה יותר ממתנגדיה.

גם בכל הקשור להערכת מאמצי הממשלה להשבת החטופים – נושא רגיש במיוחד – הפערים ברורים: בעוד תומכי הממשלה שומרים על רמת הערכה גבוהה יחסית ואף מדווחים על עלייה קלה במדידה השביעית, הניטרליים והמתנגדים מביעים אכזבה הולכת וגוברת. למעשה, הנתונים מרמזים כי הציבור מתפצל לא רק סביב אידיאולוגיה פוליטית – אלא גם סביב עצם האמון ברצון וביכולת של המדינה למלא את חובותיה הבסיסיות כלפי אזרחיה. המסקנה של החוקרים נוקבת: ככל שהמלחמה מתמשכת ללא פתרון ממשי וללא אופק ברור, כך גם הסדקים החברתיים מתרחבים והופכים לשסעים פעורים – כאלה שעלולים לגבות מהחברה הישראלית מחיר כבד, אולי כבד יותר מן האיום הביטחוני שמולו היא מתייצבת.

אמון במוסדות המדינה – צה"ל הוא היוצא מן הכלל

המשתתפים נשאלו גם על אמונם בשישה מוסדות מרכזיים: צה"ל, הכנסת, מערכת החינוך, בתי המשפט, המשטרה והתקשורת. התשובה העקבית: צה"ל מוביל בביטחון. גם אחרי מחדלי ה-7 באוקטובר, גם בעיצומה של לחימה – צה"ל נותר המוסד המוערך ביותר בישראל, חוצה גבולות פוליטיים. האמון בכנסת, לעומת זאת, היה הנמוך ביותר לאורך כל המדידות.

האמון בממשלה ובעומד בראשה – שהיה נמוך מהותית בששת המדידות הראשונות – עלה במעט במדידה השביעית, ואף עקף לראשונה את האמון במוסדות אחרים. אך עדיין, מדובר באמון נמוך יחסית.

"נבקש להאיץ במנהיגות המדינה לבחון פעולות תיקון שיסייעו בשיקום האמון של כלל אזרחי המדינה בהנהגת המדינה, ובחיזוק החוסן הלאומי של כולם", כך מציינים החוקרים במחקרם. "מעבר לחשיבות הברורה מאליה של אמון במנהיגות, חשוב לתת את הדעת לגורמים המשפיעים על אמון זה, ולהתמקד בפיתוח מדיניות שמעודדת שקיפות, דיאלוג פתוח, והשקעה בתקשורת מול הקבוצות השונות באוכלוסייה".

תחושות דחק, סכנה ואיומים – בעלייה

לצד עליות החוסן, המדידה השביעית מדווחת גם על התגברות ברורה של תחושות דחק, תפיסת איומים ותחושת סכנה. הציבור מרגיש כעת מאוים יותר, חרד יותר, ועמוס יותר רגשית – במיוחד בקרב מתנגדי הממשלה. המדדים הללו ירדו לאורך המדידות הקודמות אך חזרו לעלות כעת, כנראה בשל אופי האיום האיראני: ישיר, קשה ובלתי צפוי.

מורל הציבור, שעלה עד המדידה הרביעית, ירד שוב במדידה השביעית – דבר שמאותת אולי על עייפות נפשית מהמשבר המתמשך. ההערכה הציבורית כלפי מאמצי הממשלה להחזרת החטופים, אף היא, יורדת בהתמדה – גם כאן הפערים בין תומכים למתנגדים הולכים ומתרחבים.

מסקנות: איחוד סביב הצבא – קרע מול ההנהגה

המחקר הזה, שכשלעצמו מהווה סוג של תיעוד היסטורי חי, מצייר דיוקן עמוק של חברה ישראלית במלחמה. מצד אחד – חוסן, תקווה ואמונה בצה"ל. מצד שני – שחיקה, ייאוש, תחושת איום ואובדן אמון כלפי הנהגת המדינה. מסקנת החוקרים ברורה: חיזוק החוסן הלאומי מחייב לא רק הצלחה צבאית – אלא גם תיקון חברתי. הדגש הוא על בניית אמון מחדש – באמצעות שקיפות, דיאלוג והכרה בפערים בין קבוצות. ובעיקר – צורך דחוף בגישור על השסע שהולך ומעמיק דווקא בשעת חירום. חוסן אינו רק מצב נפשי – הוא גם תוצאה של מדיניות, מנהיגות ותחושת שייכות. וכעת, כמו תמיד, השאלה שנותרת פתוחה היא האם החברה הישראלית תדע לנצל את רגעי הסכנה כדי להתחבר – או תתפורר מבפנים גם בעת שמחייבת אותנו להיאחז זה בזה.

קישור לדוח המחקר: דוח מדידה שביעית.pdf