ביום שאחרי המלחמה

בלילה שבין שישי לשבת של השבעה באוקטובר חלמתי שאני מהלך בחושך בבית, מנסה לברר מה היה הרעש שהעיר אותי. אני רואה דמות ליד דלת הכניסה ולא בטוח אם זה אדם או מעיל שתלוי שם. פתאום הוא זז, אני שומע נשימות גבריות, רואה פרצוף מטושטש, דפיקות הלב מתגברות עם כל צעד, שנינו מתקרבים אחד לכיוון השני, ורגע לפני שאני מגיע אליו התעוררתי. שוב שמעתי תזוזות מחוץ לחדר השינה. אני חולם? תהיתי וקמתי מהמיטה, וכמו בחלום עברתי בין החדרים. המעיל בכניסה לבית היה מעיל. בכל זאת מיששתי אותו כדי לוודא. על הרצפה בסלון החתולה ישבה על ערמת עיתונים שמקומם על השולחן. ביקשתי ממנה להפסיק להפיל דברים באמצע הלילה, ותוך כדי שליטפתי אותה חשבתי שזה די מצחיק – או מאוד מטומטם – שאנחנו כל כך קרובים לגבול עם לבנון אבל לחלונות בבית שאנחנו גרים בו אפילו אין מנעול.

אנחנו גרים במלכיה בשלוש השנים האחרונות. הגבול עם לבנון והחרדות שהוא מעורר צצו מדי פעם בתודעתי, אבל תמיד היה מי שירגיע אותי כשנשמע פיצוץ ("אל תדאג, זה אימונים של צה"ל"), כשהמסוק של האו"ם חג מעלינו מדי אחר הצהריים, כשזמזום מסתורי נשמע מהשמיים ("מזל"ט של צה"ל, הכול בסדר"), כשנתבקשנו להודיע לרכז האבטחה בכל פעם שיוצאים לטייל מחוץ לקיבוץ ("נוהל שגרתי"), או כשראיתי באחת הריצות שלי חבורת גברים בצד הלבנוני מבעירים מדורה דווקא על הגדר ("סתם חקלאים שנפטרים מעודפים"). אשתי גדלה במלכיה. חיילים, ג'יפים צבאיים, מסוקים ופיצוצים הם חלק מנוף ילדותה. כשסיפרתי לה על החלומות החוזרים שלי היא צחקה וקראה לי פחדן.

עכשיו (כמעט) כולם נהיו פחדנים. פינו אותנו מהבתים שלנו. ברחנו. נסנו על נפשנו. יש כמה שנשארו, קומץ אידיאליסטים או משוגעים, תלוי את מי שואלים. הרוב עברו למלון בטבריה. הסיפורים שלהם על שהייה בחוסר מעש בלובי במשך ימים שלמים לא עוררו בנו חשק. נדדנו בין כמה מקומות אצל משפחה וחברים, עד שמצאנו את עצמנו בקיבוץ קליה ליד ים המלח. היו כאן כבר כמה משפחות ממלכיה, ובהדרגה הצטרפו עוד כמה משפחות ועכשיו נהיינו קהילה של ממש, כפי שמעיד השם של קבוצת הווטסאפ שלנו, מלקלי"ה.

החדרים שלנו בבית ההארחה פונים לרחבה חיננית של דשא ירוק ודקלים. יפה פה, לילדים יש מקום לשחק בו, אבל אנחנו גם חיים בצפיפות וחוסר פרטיות שדורשים מידה רבה של סבלנות. מדי ערב, כשהילדים כבר ישנים במיטה, אנחנו יוצאים לשולחן המרכזי על הדשא. משחקים קלפים, שותים משהו, מנשנשים משהו, נושמים לרווחה. השיחות קלילות וסובבות סביב היומיום שלנו: מה הוגש בחדר האוכל, חוויות מחדר הכביסה, תהיות לגבי בירוקרטיה של מוסדות המדינה, רכילות של כולם על כולם.

יש אירוניה בזה שכמפונה בקליה אני מרגיש יותר שייך מאשר במלכיה. בשלוש השנים שגרתי במלכיה לא ביליתי עם אנשי הקיבוץ כמו שביליתי עם האנשים כאן בחודש האחרון. כורח הנסיבות יצר כאן מעין קיבוץ של פעם: אנחנו אוכלים יחד, עושים תורנויות בחדר האוכל, גרים צמוד אחד לשני (ושומעים הכול), הילדים שלנו נכנסים ויוצאים בחופשיות מהחדרים אחד של השני, ואין לנו ברירה אלא ליהנות וגם לסבול אחד מחברתו של השני. האנשים הם אותם אנשים, הסביבה השתנתה. הסביבה מכריחה אותי להיות אדם חברתי. כאדם מופנם הנטייה הטבעית שלי היא הסתגרות, הימנעות מאינטראקציות, התחמקות מאירועים מרובי משתתפים. ועכשיו אין לי ברירה אלא להכיר את כולם ולדבר עם כולם, ואני כבר לא מרגיש זר. החוויה המוכרת של להיות נתון למבט שמנסה לפענח מי אני, או "של מי אני", נעלמה.

ברקע של היומיום אורבת לה השאלה שכולנו מדחיקים. אתם מתכוונים לחזור? מדי כמה ימים מישהו שואל, וברגע אחד חותך בדרמטיות את האווירה הקלילה שיצרנו לעצמנו. לשאלה הזאת יש כוח רב בימים אלה, כשהיא נזרקת לחלל כולם משתתקים ורוח רצינית משתלטת. "אחרי שננצח במלחמה", מישהו אחר ממלמל בחוסר ביטחון. אי הוודאות מורגשת בכל מילה שיוצאת מהפה של מי שמחליט להשתתף בשיחה הזאת. הרוב שותקים. "אני מפחדת לחזור הביתה, ללכת לעשות פיפי ולגלות חיזבלון מחכה לי על האסלה", זאת גם תשובה שנשמעת בווריאציות שונות. אני אומר שאני לא יודע, שזה תלוי במה שיקרה עכשיו, במצב העניינים שיתהווה כשיבקשו מאתנו לחזור. אני מביט באשתי והבעה של בוז מוטחת לעברי. "מבחינתי לחזור מחר", היא קובעת ומעבירה נושא. וביני לבין עצמי אני תוהה ממה אני חושש יותר, מהאיום הביטחוני או מהאיום החברתי.

אסף סעדון הוא הזוכה במקום השני המקומי בקטגוריית הפרוזה של תחרות 'מילה במקום' של חברת 'הליקון' לשנת 2023. לקריאת סיפורו היכנסו: הזמן חולףבעודו נעצר – על הצפון פלוס | כל מה שמעניין בגליל העליון (alhazafonplus.co.il)