fbpx

אלה שהלכו, אלה שנשארו

זה לא כל כך נעים לראות קיבוץ נטוש. מלכיה, מרץ 2024. צילום: אבי בן אפרים
קיבוציהם התרוקנו במהירות לאחר טבח השבעה באוקטובר והפכו ליישובי רפאים, אבל למרות הסכנות וחרף הבידוד האנושי, הם אינם מתכוונים לעזוב ● "לא אתן לנסראללה את העונג בגירוש שלי", אומרת איה שלו מיראון,
ומבטאת בכך סנטימנט חזק בקרב הנשארים
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...

סוף החורף ותחילת האביב הם ככל הנראה התקופה היפה ביותר בצפון. הירוק היום ירוק מאוד, הטבע מתפרץ בכל עוצמתו, מרבדי הכלניות מציפים את המדשאות ואפילו השלג עוד לא הסתלק מפסגת החרמון. אך אם הנופים השלווים מפתים להדחיק את המציאות, הדי הפיצוצים המשתלבים ברשרוש העלים מזכירים שאנו עדיין נמצאים בעיצומה של מלחמת התשה.

פורח וריק מאדם. קיבוץ יראון, מרץ 2024. צילום: בעז ברדוש

על פי נתוני רשות החירום הלאומית, נכון לסוף דצמבר 2023 פונו באופן ממוסד כ-61,800 תושבים מגבול הצפון, מ-61 יישובים. 27 אלף מתוכם תושבי יישובים צמודי-גדר, כ־23 אלף תושבי קריית שמונה, וכ־11 אלף מפונים מהיישובים בטווח של עד 3.5 ק"מ מהגבול. אליהם הצטרפו עוד כ-15,000 מתפנים מרצון, חלקם כבר שבו הביתה, אחרים עדיין שוהים במגורים זמניים.

ובתוך כל הסמטוחה הזאת יש גם את אלו שהחליטו להישאר בביתם שביישוב המפונה. אזעקות? טילים? פיצוצים? הצחקתם אותם. יש להם כלב להאכיל, גינה להשקות, ומישהו צריך גם לעשות לימונדה מכל הלימונים שנשארו על העצים.

המועצה, למותר לציין, אינה מעודדת החלטות מעין אלה. "היישובים אשר פונו לבקשת צה"ל אינם שטח צבאי סגור, כמובן", מוסר קב"ט המועצה, דותן רוכמן. "המועצה אינה מחייבת איש להתפנות מביתו באם בחר בכך, אך היות והשהות ביישובים המפונים איננה בטוחה כעת וחשופה לפגיעות ממשיות, המלצתנו החד-משמעית היא להישמע להוראות הצבא".

יראון, מרץ 2024. צילום: בעז ברדוש

"בפרספקטיבה של זמן, אני מבין את המשפחות שהתפנו"

אבי בן אפרים (61), תושב מלכיה, עוסק בחינוך בלתי פורמלי ומטפל באומנויות לחימה. הוא גר בקיבוץ למעלה מארבעים שנים ותחושת האחריות שלו כלפי המקום ניכרת היטב כשהוא מנמק את החלטתו להישאר: "קודם כל, והכי חשוב, זה הבית שלי, ואני לא קם ועוזב כל כך מהר. כל עוד אין סכנה מיידית לחיי, אני נשאר פה. שנית, כשהמלחמה התחילה היו די הרבה אנשים בקיבוץ וכעובד בכולבו הרגשתי שנכון שאשאר בקיבוץ ואדאג שהוא יהיה פתוח במשך ארבע-חמש שעות ביום. עם הזמן פחתה כמות האנשים וכך גם שעות הפעילות של הכולבו. חוץ ממני יש פה בעיקר את החבר'ה של כיתת הכוננות, חקלאים וגם משפחה אחת. שלישית, אני חובש מתנדב במד"א. לקחתי בחשבון שבגלל המצב יהיו חסרים אנשים וכך אוכל לתרום את חלקי".

"לא קם ועוזב כל כך מהר". אבי בן אפרים בכולבו במלכיה. צילום: פרטי

עבור אבי, השגרה היומיומית איננה רק חובה כי אם גם מקור לסיפוק: "חלק מהזמן אני עובד בכולבו, חלק מהזמן אני ממלא את תפקידי כחצרן, דואג שהכול נמצא במקום, שהזבל מפונה על ידי המועצה, כל מה שצריך. מעבר לזה, אני נותן משמרות במד"א פעם או פעמיים בשבוע. לא משעמם לי. כמובן שיש גם זמן פנוי ואני מאוד נהנה לבשל, כולל לכיתת הכוננות".

וחרף כל ההתראות, הפיצוצים ומפעם לפעם גם הפגיעות הישירות בקיבוץ, הוא לא חושב שטעה כשהחליט להישאר. "בפרספקטיבה של כמה חודשים, אני יכול להבין את בעלי המשפחות שהתפנו. לא פשוט להיות עם ילדים צעירים בסיטואציה כזאת. אם הייתי עם ילדים קטנים, גם אני הייתי מתפנה. אבל מכיוון שאני צריך כרגע לדאוג רק לעצמי, ואני רואה איך הדברים מתנהלים ואני גם רואה מה קורה עם החבר'ה שהתפנו לבתי מלון – חלקם בלי עבודה, בלי תעסוקה – אני מבין שצדקתי. הייתי יוצא מדעתי אם הייתי צריך להיות כל כך הרבה זמן במלון בלי לעשות כלום".

גן השעשועים מתגעגע לצהלות ילדים. מלכיה, מרץ 2024. צילום: אבי בן אפרים

הקורנט שפספס אותי

"אני מתבייש בישראל של היום", אומר סשה דוכמן מקיבוץ דן.

בישראל שפינתה יישובים, או גם בישראלים שהתפנו?

"בשניהם", הוא משיב בכנות מפתיעה.

השגרה של דוכמן (66) לא השתנתה במאום מאז פרוץ המלחמה. הוא עובד כרגיל במפעל, במכוורת ובבקר של קיבוץ גונן. כך, באחת מנסיעותיו במורדות הגולן בואך עמק החולה, גם חווה רגע מקפיא דם אליו נחשפו רבים מתושבי המדינה בזכות מצלמת הג'יפ שלו. "נסעתי עם הג'יפ ליד גבעת האם, מעל הקיבוץ, ואז ירו עליי שני טילי קורנט. אחד לא התפוצץ והשני כמעט פגע בי ורק במזל המשיך הלאה", הוא מתמצת את החוויה בסגנונו הלקוני וחותך לנושא חשוב בהרבה; "יש לי חיות בבית – דגים, כלבה, תוכי – מה, אני אעזוב את הכול ואברח? אי אפשר לעזוב את החיות לבד, זאת בגידה".

ברחתם פעם מקורנט? צילום ממצלמת הרכב של סשה דוכמן

דוכמן לא עזב את קיבוץ דן, "כי אני קיבוצניק, ישראלי וגבר. גדלתי בסגנון אחר, אני מדור קודם, דור שבו נלחמים ולא בורחים". הוא עלה מרוסיה בתחילת שנות ה-90', אימן כוחות מיוחדים של צה"ל, ואינו חושש להביע ביקורת, גם פנימית. "מפריעה לי העזיבה ההמונית של התושבים", הוא אומר, "הקיבוץ עבר את מלחמת השחרור, את ששת הימים, את יום כיפור, את מלחמת לבנון הראשונה והשנייה ואת המבצעים בשנות התשעים, ולמעט פינוי הנשים והילדים במלחמת השחרור לפני 75 שנה, אף פעם לא הייתה עזיבה המונית כזאת. פעם הייתה כיתת כוננות כמו שצריך, היה הגמ"ר, היו אנשים שהיו מוכנים להילחם ולא לברוח. ב-25 שנים האחרונות גדל פה דור בלי נשק, בלי מצפון. עכשיו כולם התעוררו אבל זה מאוחר מדי, עכשיו חיזבאללה יודעים בדיוק מה צריך לעשות. כולם יודעים שאנחנו פוחדים ובורחים במקום להילחם. את הנשים והילדים היה נכון לפנות, אבל כל גבר שיש לו שכל, ביצים, מצפון וידיים שיכולות להחזיק נשק, היה חייב להישאר. אנחנו במלחמה על המולדת שלנו", הוא מסכם בסגנונו הנחרץ.

סשה דוכמן וחבר. צילום: פרטי
כמה ירוק, ככה ריק. קיבוץ דן, מרץ 2024. צילום: סשה דוכמן

"אם היינו נשארים, הכול כבר היה נגמר"

גם איה שלו (70) מסרבת לעזוב. היא נולדה וגדלה ביראון, כך שהיא למודת קרבות. "את הבת הבכורה שלי הנקתי במקלט", היא אומרת, "אף פעם לא התפניתי, גם לא במלחמת לבנון השנייה. אני לא פוחדת, אני אוהבת את הבית שלי. לא אתן את העונג לנסראללה לפנות אותי. הוא לא יגיד לי לאן ללכת. אני סומכת על צה"ל. חוץ מזה, יש לי חיות מחמד ואני לא יכולה לעזוב אותם. ולבסוף, אני מעשנת ואת זה הכי נוח לעשות בבית. יש לי שלושה ילדים וחמישה נכדים שגרים בקיבוץ וכעת כולם מפונים וכולם סובלים וכולם רוצים לחזור הביתה. אני מתגעגעת אליהם נורא". לדבריה, גם בעבר נפלו טילים בקיבוץ וגם עכשיו, וזאת לא סיבה לעזוב. לדעתה הייתה טעות לפנות את הקיבוץ ואת שאר יישובי הסביבה. "אם היינו נשארים, הכול כבר היה נגמר".

מתגעגעת למשפחה, איה שלו. צילום: פרטי

ולא משעמם ככה לבד בקיבוץ? לא לשלו. תמיד יש, לדבריה, משהו לעשות. לא משעמם, אבל מאוד עצוב. "אני מתגעגעת לילדים ולנכדים, כואב לי על כל המצב, נשבר לי הלב על החיילים שנהרגים ונפצעים, על החטופים, ומרגיז אותי שנסראללה השבית אזור שלם בישראל. מכעיס אותי שהמדינה לא עושה יותר. אני יודעת שיש מגבלות, אבל מאמינה שאם היינו נשארים והיו נופלים פה טילים, היינו נכנסים למלחמה רצינית ולא מתמהמהים. עכשיו מורידים בית בקריית שמונה או במטולה או במנרה ולאף אחד לא אכפת". המצב מתסכל את איה במיוחד לאור יופיו של הקיבוץ בימים אלה, "כל הדשאים מלאים כלניות, סביונים, הכול פורח. העצים קורסים מרוב לימונים ופירות אחרים. צריך לעשות לימונדה מכל הלימונים האלה".

ומה לדעתה צריך לקרות כדי שכל תושבי יראון ישובו לבתיהם? "צריך 'לנקות' את כל דרום לבנון, לפחות 10 ק"מ מהגבול. מצידי שזה יהיה או בהסכם או במלחמה. בכל מקרה, צריך לוודא שאנשי כוח רדואן לא יוכלו לחדור לארץ ושטילי נ"ט לא יוכלו לפגוע בכינון ישיר".

הכולבו ביראון, מרץ 2024. צילום: בעז ברדוש

אבי בן אפרים מבטא מצידו עמדה נחרצת לא פחות, וטוען כי אם רוצים שהקיבוץ יחזור להיות קיבוץ והקהילה תחזור להיות קהילה, על ראשי המדינה לגלות אומץ ומנהיגות, כלומר – אם מגיעים להסכם, יש לאכוף אותו בצורה הנחרצת ביותר. "הקהילה חייבת להרגיש שהיא בטוחה, אנשים צריכים לדעת שהם מוגנים. תחושות והבטחות לא יספיקו פה. האמת היא ששמעתי אנשים שאומרים שהם לא יחזרו גם אם יהיה הסכם. החשש פשוט גדול מדי והם לא מצליחים להיפטר ממנו. מצד שני, כמובן שיהיו כאלה שיחזרו בהינתן תנאים מתאימים בעיניהם. אני חושש שזה עלול לפצל את היישוב".

מלכיה, מרץ 2024. צילום: אבי בן אפרים

אולי יעניין אותך גם:

IMG-20240523-WA0014
תתעוררו על החיים שלכם
לובי 1701 עובד מסביב לשעון כדי להבהיר למקבלי...
Soweto_township (Large)
איזו מלחמת הישרדות עדיפה - חרבות ברזל או סוואטו?
גדעון שלח לא נבהל מדרישת דרום אפריקה מבית...
2 בית צפוף
"מה הילדים החטופים אשמים?"
"אני ממש כועס על החמאס. הם הרסו לנו ערים...

Education Template