מרגע שפרצה המלחמה באוקטובר 2023, מצאה את עצמה קהילת קיבוץ קדרים, כמו קהילות רבות אחרות, מתמודדת עם מציאות ביטחונית חדשה, אינטנסיבית ומתמשכת, שמערערת את שגרת החיים. בתוך הכאוס הכללי, גויסו רבים מחברי הקיבוץ לשירות מילואים, וככל שנקפו הימים הפך השירות למרכיב משמעותי במרקם חיי הקהילה, כשמתוך 80 משפחות שחיות בקיבוץ, ב-22 מהן גויסו בני הזוג או האבות למילואים. מתוך המצב הלא פשוט הזה נולדה יוזמה קהילתית מרגשת ויוצאת דופן: צוות משפחות מגויסים, שהוקם במיוחד כדי לתמוך במשפחות ששגרתן השתבשה.
היוזמה נולדה בתוך וועדת פרט ורווחה שפועלת בקיבוץ: רז ואיילת, חברות הועדה, גייסו נשים נוספות מהקהילה והקימו תת-צוות שכל מטרתו הוא דאגה למשפחות המילואימניקים בקהילה. "מה שקרה זה שבבת אחת פרצה מלחמה ורבים מאיתנו גויסו", אומרת רז. "המטרה שלנו הייתה לראות איך אנחנו מחזיקים בתוך הקהילה את משפחות המילואימניקים". רז מספרת שיש חברים מהקהילה שנמצאים כבר בסבב רביעי, חמישי או שישי, וכאלה שמגויסים באופן רציף מהשבעה באוקטובר ועד היום. "חשבנו שאנחנו צריכים לפעול באופן משותף ורחב כי לדבר הזה יש השלכות על הקהילה כולה", היא מוסיפה. במהלך המלחמה עם איראן, התגייסו חברים נוספים, וכיום – נכון לשבועות האחרונים – מדובר על 13 משפחות מגויסות במקביל.
ארוחה חמה לנשמה
מתוך ההבנה שמדובר בתופעה מתמשכת, גיבש הצוות פרוטוקול פעולה ברור: "כל משפחה שנכנסת לסטטוס של מצב מילואים פעיל", מסבירה רז, "מקבלת ליווי אישי של אחת מחברות הצוות, שבא לידי ביטוי בפגישה בשישי בבוקר, בשיחות טלפון, בלעשות פולואו-אפ לגבי המענים שאנחנו נותנים, בלהבין ולדייק את זה כל פעם מחדש". אשת הצוות נמצאת בקשר ישיר עם המשפחה שאליה צוותה, בדגש על האישה שנשארת להחזיק את הבית ואת הילדים. "הקשר האישי הוא צינור החמצן שמזין ויודע בדיוק לאתר את הצרכים של המשפחה", אומרת רז.
אחת התמיכות המרכזיות היא הסיוע באוכל: פעמיים בשבוע מקבלות המשפחות ארוחה חמה שהוכנה על ידי מתנדבים מהקהילה. "יש לנו קבוצת ווטסאפ ייעודית למשימה הזאת כשכל מי שחפץ רושם את עצמו", משתפת רז. לצד הארוחה החמה שמבושלת באהבה על פי צרכי המשפחות, הנהיג צוות המגויסים את נוהל 'עונג שבת' – פינוק של עוגה או מאפה שכל משפחה מקבלת לקראת שבת. "זו לא רק הזנה גופנית", מדגישה רז, "זה גם החיבוק הקהילתי, זו הדרך שלנו לומר – אנחנו כאן, אנחנו רואים אתכם, אנחנו מחזקים אתכם".
איזה נוער זה!
במהלך החודשים הארוכים מאז תחילת הלחימה, השתדל הצוות לדייק את המענים ולהוסיף שכבת תמיכה משמעותית נוספת: חונכות לילדים על ידי בני הנוער של הקיבוץ. "כל משפחה שנכנסת לסבב – אנחנו מציעות לה נער חונך", מסבירה רז, "מדובר בנערים מכיתות ז' עד ט', לפעמים גם יותר גדולים. אנחנו בודקות מול האמא את הצרכים – האם היא תרצה חונך לילד אחד או לכמה ילדים יחד – ואז עושות התאמה לבני הנוער, שרתומים לזה בצורה מרגשת ממש". רז מדגישה שבני הנוער גם נתרמים מזה בעצמם לא פחות מהתרומה שלהם לקהילה: "להיות במקום שבו הם יכולים להיות משמעותיים כל כך עבור ילד או ילדה שאבא שלהם לא נמצא ולהגיע אליהם פעם בשבוע לחונכות של שעה או שעתיים – זה מאוד מעצים גם אותם".
החונכות מוגדרת מראש לארבעה מפגשים אחת לשבוע, כשהצוות מלווה את החונכים, עושה איתם שיחות מעקב, ואם יש רצון משני הצדדים – ממשיכים מעבר לחודש הראשון. "בגדול אפשר פשוט להביא משחק קופסה או כדור, אבל יש לנו גם תקציב קטן, כך שאם החונך רוצה לעשות פעילות יצירה, אפייה, או כל דבר אחר – אנחנו מסייעות. זה נותן לבני הנוער תחושת משמעות, ולילדים – זמן אישי איכותי ומרגיע, שמישהו משחק איתם ונמצא איתם אחד על אחד. גם לאמא זה מאפשר נשימה של קצת זמן לעצמה או לאחים אחרים".
מדורה וגאווה
מעבר לתמיכה האישית, מארגנות נשות הצוות פעילויות קהילתיות מגבשות, כמו למשל ארוחת ערב לכל משפחות המשרתים כרגע והמשרתים בכלל. "עשינו בחורשה ערב של פיתות על הסאג', עם מדורה, ארוחה ופעילות יצירה", רז מספרת. "חילקנו לילדים חולצות עם הלוגו של הקיבוץ ומאחורה הכיתוב 'אבא שלי מילואימניק', שזה משהו שמייצר גאווה. אני שומעת מההורים שזה נורא משמעותי לילדים שיש להם את החולצה הזאת, כמו קבוצת שייכות שאומרת – 'אני מהקבוצה של הילדים שאבא שלהם במילואים'".
ומה קורה כשהמילואימניקים הגיבורים מסיימים עוד סבב? הצוות מכין לו שי קטן של בקבוק יין ואיגרת מהקיבוץ של 'שמחים שחזרת'. "זה בעיקר משהו כזה של מחשבה סמלית על איך אנחנו יכולים לייצר את החיבוק, לומר שאנחנו כאן ושאנחנו מעריכים ונותנים לזה מקום".
אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד
לצד כל אלה, הצוות משתדל לשמור על מודעות קהילתית רחבה: "אנחנו משתדלות אחת לשבועיים-שלושה להוציא עדכון לקהילה – על מי שיוצא למילואים, מי שחזר, ובעיקר כדי שאנשים בקיבוץ יהיו מודעים. כשאני פוגשת בשביל את אחת הנשים – אני רוצה לדעת ולהתייחס. זה גם עוזר להורים אחרים, למשל כשהם פוגשים את הילד שהאבא שלו לא בבית".
מעבר לתמיכה האישית הכה נחוצה לנשות וילדי המילואימניקים, היוזמה המרגשת הזאת מחזקת את קהילת הקיבוץ ואת חוסנה המשותף: "אני חושבת שזה מאפשר לאנשים בקהילה לחוות את תחושת השייכות", מסכמת רז, "זה מייצר קהילה שיודעת שיש לה חוסן, שיכולה להיות פרואקטיבית ולעזור לעצמה בתוך מציאות שלא תמיד יש מי שעוזר מבחוץ. חשוב גם להגיד שלהיות במשך כל כך הרבה חודשים רצופים במעגלי נתינה זה כמובן מאוד ממלא ובעל ערך גבוה מאוד, אבל זה גם לא תמיד קל. ועדיין, כולן וכולם פועלים בהתנדבות – גם הצוות, גם המבשלים וגם החונכים – והכל ברוחב לב".
