פתאום התעוררנו למציאות אחרת. מציאות בה תנועת מרצ כבר אינה קיימת. המפלגה שייצגה במשך שנים את המאבק לשלום, למען זכויות הנשים, ההומוסקסואלים והשכבות החברתיות החלשות ביותר, נעלמה ואיננה עוד. מרצ הינה המפלגה של השומר הצעיר, תנועת הנוער בה גדלתי, ושעיצבה את עתידי כציונית, כחברה פעילה בקיבוץ על הגבול. היא הייתה חלק מרקמת יהדותי ומאהבת הארץ שהפיחו בי אבי ואמי עוד באיטליה, יחד עם ערכים כיושר, סולידריות וטוהר המחשבה, שדרבנו אותי להקדיש משאבים נפשיים ואנרגיה אינסופית לחינוך וליצירה, ונתנו לי את הכוח לא להתפרק כשארבעת בניי התגייסו בזה אחר זה לצה"ל כלוחמים מגיני הארץ הזאת.
תוצאת הבחירות האחרונות העירה אותנו לפתע מהערפול. מגפת הקורונה כישפה אותנו, עלייתן של מפלגות הפשיסטים החלישו אותנו, והחזרה לקלפי של ישראל שנה אחר שנה השפיעו עלינו כסם הרדמה. רבים מאיתנו לא רצו להתעורר מחלום הבלהות. החשיבה החיובית נראתה פתאום נאיבית וילדותית, גישה של אידיאליסטים עיוורים שאינם מודעים ל"שנאת החינם" מסביב, לתוקפנות בשם אידיאולוגיה, לחוסר הגינות של מי שרוצה למשול בכל מחיר, להקצנה ללא מעצורים של מי שבשביל עוד פיסת אדמה מוכן להרוג, לשרוף, לעקור עצים ואנשים.
חלק מהעם שלנו התנהג כמו הגרועים באויבינו. שכחו את הגירושים, ההימלטות, הגלות. הטרור במסווה של גבורה חדר לנפשותיהם ומחק את הרוח היהודית. המילה 'שלום' המופיעה בשירינו, בתפילותינו וב-111 פסוקים בתנ"ך, הפכה למילת גנאי.
התמונות הללו החלישו אותי. לא רציתי עוד להתעורר במציאות הזו. לא יכולתי, לא היו מילים בליבי ובראשי כדי לעודד ולתת תקווה כמו שתמיד עשיתי. ועכשיו, פתאום, אני מוצאת עצמי מול ממשלה בה חלק מנציגיה שוחררו מהכלא או נמצאים בשיאו של תהליך משפטי, וחלק מהם מעולם לא גויסו לצה"ל כי נחשבו פורעי חוק. אלה אותם האנשים שהפעילו את מכונת השנאה וההסתה, שהובילו לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, והפכו את הסכמי אוסלו – תחילתו של שלום אפשרי – לפרק היסטוריה ראוי להשמדה.
אבל ב-2 בנובמבר 2022 הבחירה של חלק נכבד מהעם הישראלי העירה אותי באופן מוחץ.
זו מדינת ישראל כעת. זאת עובדה. זה הבית שלנו ואלו השכנים איתם אנחנו חולקים סופרמרקטים, בתי חולים, בתי קולנוע ותיאטראות. ומכאן לא נלך. עד לפני כמה זמן הייתי צריכה להמציא פעילויות חינוכיות וכלים אלטרנטיביים כדי לאחד יהודים וערבים; כעת עליי למצוא דרך לקרב יהודים ויהודים זה לזה.
יהיה קל יותר לחזור לישון, לסגור את כל הדלתות, כל אשנב של תקווה ולצבוע את הכול בשחור כמו שרבים בחרו בימים אלה שאחרי התבוסה. אבל עלינו לסרב לחיות בפסימיות ולהיות בני ערובה של מי שרוצה לכבות אותנו. חלה עלינו אחריות גדולה מתמיד להמשיך להסביר, להראות את הדרך, לצעוק אם צריך, אבל לא לוותר. יש לי את הזכות הנפלאה לפגוש מדי שבוע כמאה סטודנטים וסטודנטיות ממכללת תל-חי, שיהיו מורים, סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי רוח שמחפשים משמעות לחייהם ולסובבים אותם, שמתרגשים עד מאוד מהרעיון להקים חברה צודקת לכל תושב בארץ הזו. מדינת ישראל קמה מההריסות, מהכאב, מהייאוש, אבל תמיד יש מי שממשיך לשאוף ולהגשים את החזון שלו ושל רבים אחרים. עכשיו הזמן להמציא דרכים חדשות לחנך, להאיר, לערב צעירים באמצעות הדוגמה האישית שלנו; זה הזמן להנחיל את האידיאלים והערכים שתמיד האמנו בהם. אנחנו ממשיכים להיות מדינת ישראל, למרות שאנחנו במיעוט כעת. כשרוח השינוי נושבת, חלקם בונים חומות, אחרים בונים טחנות רוח. עלינו להמשיך לייצר אנרגיה וקמח לאפיית לחם ולחלק אותו לכל מי שרוצה ללמוד לחיות ביחד בשלווה ובכבוד הדדי. אסור להתייאש. אני אשת חינוך, אשת השמאל הישראלי, אמא יהודייה, מאלו שנלחמות באלימות ובקיצוניות. גם אני מאמינה באלוהים, ויש לי איתו שיחות ארוכות שתמיד מסתיימות באהבה ובתקווה. מתחייבת לא לאשר למי שבשמו מפעיל כוח וגזענות להשתלט על הרוח היהודית.
