על נהרות בבל

על נהרות בבל

שם ישבנו

גם בכינו גם חיכינו גם קיווינו

בְּזָכְרֵנוּ את ביתנו

במרומי ההר.

על סוכת מציל

רעועה ומחלידה

תלינו כינורות

נאחזנו זה בזה,

לעמוד ביחד

מול צונמי

פחד.

משתק.

של מה היה עשוי לקרות,

של היכן היינו אנו

היכן היו כל אהובי נפשנו

אם…

אם רק…

ילדיי, נכדיי,

אהוביי.

אם אשכח לרגע לשמור אתכם

תשכח ימיני.

תדבק לשוני לחכי אם לא אזכור

להזהיר אתכם שוב ושוב ושוב ושוב

מפני הקמים, מפני הבאים, מפני הזמנים.

אם לא אעלה אתכם תמיד, בכל מקום ובכל זמן,

על ראש דאגותיי. מחשבותיי. חלומותיי.

הנה ימים באים…

ואנה אנו באים?

ואילו ימים באים?

ומי יחיה, ומי ימות?

חיינו על חודו של תער,

ורק כפסע היה בינינו לבין תהום שחורה.

בת ציון השדודה,

אשרי זה שיאחז

וניפץ את ייאושנו,

אל הסלע הרחוק

ההוא.