כשחושבים על משחק פינג-פונג, מה שעולה על הדעת, מן הסתם, הן מהירות החבטות מצד לצד או השליטה המוחלטת של הידיים האוחזות במחבט. עתה נסו לדמיין מה נדרש ממתמודד עם מחלת הפרקינסון מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית כדי להביא את עצמו לכזה משחק: רצון עז, נחישות, אמונה בדרך ויכולת להניח בצד את הספק הפנימי שחוזר ואומר 'איך אפשר בכלל להתחרות בטניס שולחן עם המחלה הזאת?'. אך כשכוחות נפש אדירים חוברים לאנשי חזון, ואלה פוגשים באנשים טובים באמצע הדרך – מתרחשים ניסים.
הכול התחיל לפני כעשרה חודשים, וכמו רוב הניסים – כמעט במקרה: צוות גדול של מתנדבים היה עסוק בהכנות לקראת אירוע פתיחת סניף 'חרמונים', שמטרתו להקנות איכות חיים למתמודדים עם מחלת הפרקינסון בגליל העליון, ולהוות מקום למפגש חברתי בו מתקיימות פעילויות מגוונות של העשרה, הרצאות וספורט. במהלך ההכנות נפתחה לפתע הדלת ואיש לא מוכר נכנס בה.
"שלום, אני מחפש את דורית הימן".
"מצאת", אמרתי לו; "אני דורית".
"הבנתי שאת מנהלת את המועדון למתמודדים עם מחלת הפרקינסון בגליל העליון".
"נכון", עניתי, "אנחנו בדיוק בהכנות לקראת אירוע פתיחת המועדון."
"באמת?" הוא הופתע, "אבא שלי, שהוא חולה פרקינסון, שוחה כרגע בבריכה במבנה הסמוך, האם אוכל לבוא איתו לאירוע?".
"ברור", השבתי לו, "בשמחה גדולה".
האירוע החל, ובמהלכו סיפרו נציגי עמותת הפרקינסון על העמותה המתקיימת מתרומות, ועל אנשי העמותה, מתנדבים כולם. גם רוני גלבוע, האיש בעל החזון, קם לדבר וסיפר לקהל כמה שמח היה לתרומה של חמישה שולחנות פינג-פונג, כדי לפתוח חוג עבור חברי מועדון 'חרמונים'. ואז, כבמטה קסם, ניגש אלי האיש הלא מוכר ואמר: "אני רוצה לתרום את חמשת השולחנות, אבל בעילום שם בבקשה".
השאר, כמו שאומרים, היסטוריה, והנס שהתחולל אותו יום ממשיך להכות גלים: חוג הטניס שלנו החל להתאמן בכל יום ראשון בבית הלל בניצוחו של רוני גלבוע, שאירגן אולם, גייס שני מאמנים והביא לשינוי משמעותי בקרב המשתתפים. קבוצות של מאובחני פרקינסון המשחקות טניס שולחן פועלות בכל העולם, ומדווחות על שיפור ניכר במצבם הגופני של השחקנים – במהירות התגובה, ביציבה, בשיווי המשקל ובהנאה מהמשחק. כך קרה גם לשחקני קבוצת 'חרמונים'. ורוני? משראה כי טוב, החליט להגיע עד אליפות העולם, ולהביא את שחקני 'חרמונים' ושחקנים נוספים מכל סניפי עמותת הפרקינסון למקום הכי גבוה שאפשר; כי בשבילם, באמת, אפילו השמיים אינם הגבול.
