גל רודף גל ונשבר

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

"זכינו לחיות 21 שנים עם מלאך. ילד שתמיד היה בהודיה, דאג לזולת, ואף פעם לא בא בטענות", מספרת רחלי הרשקו (יפתח). "הוא זרם עם כל מה שקורה, ממש כמו השם שלו – גל. כל סיטואציה הוא קיבל בזרועות פתוחות והתקדם בהתאם, בלי להתווכח ובלי להתלונן".

גל הרשקו נהרג בעזה ב 23.12.2023, יחד עם חייליו – רואי אליאס, דויד בוגדונובסקי, אוראל בשן, והפרמדיק – איתמר שמן. הוא הותיר אחריו משפחה שבורה וכואבת: אבא נח, אמא רחלי, ואחות אוהבת ומעריצה – מיכל, בת ה 16. מלבדם, נשארו המומים ומתגעגעים עשרות חברי אמת, שהלכו אחר גל עוד מתקופת ילדותם, וראו בו מקור לעזרה ולתמיכה, מוקד לבילויים ולשמחה, וגבר שהתושייה, האכפתיות והרגישות אפיינו את אישיותו. 

ילד של טבע

"גל היה ילד של טבע, ואהב כל מה שקשור למים – ים, נחלים, מעיינות ושלוליות", פותחת רחלי את תיבת הזיכרונות. "הוא אהב לטייל, ובילדותו נהג לאסוף אבנים ולקרוא להן 'יהלומים'. נח היה מטייל איתו בכל שבת באזור הקיבוץ, וכשיצאו למסעות רגליים מטעם בית הספר, הוא שכנע את כל חבריו לצאת מהשגרה, ללכת במסלולים מאתגרים ולישון בשטח. ימי לימודים הוא היה מפספס מדי פעם, אבל אף לא טיול אחד", צוחקת רחלי כשהיא נזכרת בתקופת התיכון של בנה.

כנער, התמקד גל באימוני כדורגל וכדורסל, שיחק בנבחרות המקומיות והקפיד לחזק את הכושר הגופני. לבית הספר הגיע בעיקר כדי לשהות בקרב חבריו הרבים. הלימודים לא היו בראש סדרי העדיפויות שלו, והוריו החליטו שלא להתעקש עימו בתחום זה. "לא התווכחנו איתו בעניין לימודים או בכל נושא אחר. גם אף פעם לא גזרנו עליו עונשים כמו 'להיכנס לחדר' או כל מיני מהלכים שכאלו. היה בינינו ביטוי – 'מילה למילה' – שאחריו היינו מצמידים אגרוף לאגרוף כסמל למחויבות, והוא היה עומד בזה. בפעמים הבודדות שפישל – נהג להסביר את עצמו ולהתנצל. כשהוא רצה משהו – השיג אותו, וכשהחליט להסתפק רק בציון 'עובר' – נהג בהתאם. החיוך שלו המיס את כל המורים, והוא אמנם קיבל מידי פעם נזיפות מטעמם, אבל כולם הבינו שמרכז חייו נעוץ במעגלים החברתיים. הייתה לו מומחיות לחבר בין אנשים וליצור קשרים עמוקים נטולי שיפוטיות עם כל אדם מכל רקע ודעה".

הברווזיה

לטובת חבריו, גייס גל גם את כישוריו האסתטיים, ואת ראייתו המרחבית. כמי שחלם להיות אדריכל או מעצב פנים, נהג מידי פעם לשנות את העיצוב בבית המשפחה. "זרמתי איתו עם כל רעיון והערכתי את דעתו", מסבירה רחלי, "אפילו כשפעם אחת התעקש להעביר מיטה רחבה דרך פתח צר, ובדרך שבר את הקיר. כך גם היה כשיום אחד הוא החליט להפוך את המחסן שלנו ל'זולה' עבור חבריו. קמתי בבוקר וראיתי את כל הציוד שלנו בחוץ. גל עבד, שיפץ ואירגן להם שם מקום ישיבה מקסים, אותו הם כינו 'הברווזיה'. נאלצתי לפזר את כל חפצינו במקומות אחרים, אבל נהניתי לראות את הבן שלי שמח, חי את החיים, מבלה ונהנה עם חבריו. עכשיו, אחרי מותו, הברווזים נהיו 'מותג' – המסעדה 'כביש 90' הוציאה מנה לכבודו עם פלייסמט של ברווזים, ועל הקבר שלו מפוזרים עשרות ברווזי פלסטיק, זכר לימים הטובים שחלפו".

על תבונה, עקשנות ורגישות

רק אחרי שגל נהרג, הבינה רחלי שהעקשנות השקטה שלו באה לידי ביטוי גם בשרות הצבאי. במיוחד כשהוכשר להיות מ"כ, התקדם לדרגת סמ"ר ולא היסס לפעול מול כל בעלי הדרגה לטובת החיילים עליהם פיקד. 'אני מעדיף לדבר עם החיילים, ולגייס אותם למען המטרה', נהג לומר, 'עונשים אינה הדרך שלי, למרות שרוב הצבא פועל כך. אם אתן לחיילים את מה שהם צריכים – הם יעזרו לי באותה מידה. עלי לדאוג שהשרות יעבור עליהם בצורה הכי טובה שאפשר'. בימי השבעה, סיפר לרחלי אחד הלוחמים, שגל תמיד היה עבורו אוזן קשבת, השתדל לעזור ולסייע, והיה זמין לפתור אפילו עניינים שנחשבו שוליים ביותר. "למרות שלא נדרש לכך, גל ביקר בבתי החיילים, כדי להבין מקרוב את מעגלי חייהם. הוא היה חוזר מכל נסיעה כזו ואומר לי: 'את יודעת אמא, לא כל הבתים כמו הבית שלנו….'. וכשהייתי שואלת אותו איך הוא מרגיש בלחימה, היה משיב – 'אני בסדר, אבל החיילים שלי קצת פחות. אני חייב להיות איתם כל הזמן'. הרגישות שלו לזולת הובילה את מעשיו".

במהלך חודשי המלחמה, היה גל חדור מטרה, ואמר שמשימת הצלת החטופים עומדת לנגד עיניו. העובדה שאזרחים נמצאים בשבי החמאס זעזעה אותו, והוא הרגיש שכל שנייה צריכה להיות מוקדשת לחילוצם. המציאות המורכבת ברצועת עזה, התנגשה לא פעם עם אופיו העדין, והוא נדרש להתמודד עם דילמות קשות. "גליקי היה ילד של שלום, אהבה ונתינה, ולא של מלחמה. בחיים הוא לא הרביץ ולא היה שותף למעשה אלימות, ולכן, כלוחם ומפקד הוא נאלץ לקבל החלטות לא מובנות מאליהן", מסבירה רחלי את המצב, אליו נחשפו רבים מבני גילו של בנה. "פעם אחת הם ירו על בית שהיו בו מחבלים. לפתע יצאה ממנו ילדה בת 5 עם בובה, וגל ביקש לעצור את הירי. בפעם אחרת הם היו צריכים לתפוס מבוקשים, לקשור להם את הידיים ולהביא אותם לחקירות בישראל. חלק מהחיילים רצו להרביץ להם בעודם אזוקים, אבל לגל שלי לא היה רגש נקמנות – הוא הודיע לחייליו לא לגעת בשבויים, והדגיש שבהגדרת תפקידם צוין רק להעביר אותם לגורמים המתאימים, ולא להפעיל כנגדם כוח מיותר. הוא ממש רב איתם בעניין הזה. גם שלל הוא לא הסכים לקחת. כשהוא סיפר לי על כל המקרים האלו, אמרתי לעצמי בהקלה מסוימת, שלפחות הילד שלי נשאר שפוי, נשאר בן אדם רגיש והומני".

אישה בורחת מבשורה

רחלי הקפידה לחזק את גל בדרכו, והוא מצידו דאג למשפחתו, במיוחד לאחר שפונתה מביתה שבקיבוץ יפתח. "הוא כל כך אהב להיות עם המשפחה, והקשרים בינו לבין אחותו הצעירה היו מושלמים. אמנם יש ביניהם פער של 5 שנים וחצי, ותכונות האופי שלהם ממש הפוכות זו מזה, אבל כולם ידעו שיש ביניהם אהבה גדולה ושהם מעריכים ומכבדים זה את זו. ברוב התמונות – שניהם מחובקים יחד.

כשגל היה מגיע מהצבא הייתי מנסה 'לגנוב' איתו רגעים, ללוות אותו בעיניי כשהוא שם את התיק בכניסה, אוכל, מתיישב, מנמנם על הספה. מחפשת להיות פשוט נוכחת לידו, בלי לחפור יותר מידיי. גל כל הזמן ביקש שלא נדאג לו ונשמור על עצמנו, אבל כשאני משחזרת את דבריו, נראה לי שהוא ידע שזמנו כאן קצוב. הוא היה אומר לפעמים: 'אני עם המזל שלי… משהו יקרה…'. גם אני הסתובבתי עם תחושה קשה שהוא לא יחזור. כשהתפננו מיפתח, לקחתי איתי את הספר 'אישה בורחת מבשורה'. אנשים סביבי הרימו גבה, ולא הבינו למה לקחתי דווקא את זה, אבל כנראה שאני בתוכי ידעתי. ובאמת בסוף, הבשורה הגיעה".

באותו יום שבו התקרבו המבשרים לחדרם של רחלי ונח שפונו למלון 'נוף גינוסר', ירד גשם זלעפות. נח עבד ב'נטפים יפתח', ורחלי עשתה עם מיכל שעורי בית בהיסטוריה שעסקו באתרי הנצחה. "זה היה צרוף מקרים נורא", נזכרת רחלי. "ישבנו יחד ולמדנו על אתר ההנצחה בקיבוץ שלנו, מי עיצב אותו ובאיזה אופן. מיכל שאלה אותי מי היה החייל האחרון שנהרג, ואני סיפרתי לה על נדב קובץ שנפל במלחמת לבנון הראשונה, ואפילו אמרתי שאני מקווה שלא יתווספו עוד שמות. עוד לא סיימנו את העבודה, ואז דפקו בדלת…". הצוות הצבאי הגיע ישירות לרחלי, מלווה ביו"ר צח"י של קיבוץ יפתח, ענת זיסוביץ-חריט. "כשאנשי הצבא הודיעו לי שגל נהרג, איבדתי את ההכרה והרגשתי שאני לא מבינה כלום. ענת הייתה הפנים המוכרות הראשונות שראיתי והיא זו שהחזיקה אותי, תמכה בי וסייעה בכל מה שהיה נחוץ. אני בטוחה שגם לה זה לא היה פשוט, אבל מבחינתי, הידיים שלה עטפו אותי כמו הגלים עליהם היא כתבה מאוחר יותר בשיר שיצא לאחרונה. בגלל שנח עבד ביפתח, נשלחה אליו נציגות צבאית נוספת, ולמעשה, עד שהוא לא קיבל את הבשורה לא יכולנו לספר לאיש. ישבנו בחדר במלון, שומרות סוד נורא. ענת הייתה איתי ומאוחר יותר התקשרה לאחיות שלי ולכל מי שאפשר היה. שמעתי אותה מארגנת הכל במעומעם. מאז התחזק ביננו הקשר,
ונוצר ביננו חיבור בלי מילים. בכל מיני מצבים היא ניגשת אלי, ברגישות, ומנסה לחזק אותי. לפעמים היא גם 'חוטפת' ממני, אבל זה רק בזכות הביטחון שיש לי איתה. בראש השנה האחרון למשל, כשענת הביאה לי ברכת שנה טובה, צרחתי עליה: 'איך בדיוק תהייה לי שנה טובה???' הרגשתי קרובה אליה ויכולתי לשפוך עליה את כל הכעס שיש בי. כעבור זמן מה יישרנו את ההדורים, והנה, את רואה, עברו רק כמה חודשים מאז, ואני מרגישה שכבר התקדמתי קצת מאותה תחושת קורבנות".

"אמא קטועת ילד"

במהלך אחד-עשר חודשי האבל הראשונים, שהתה משפחת הרשקו במלון 'נוף גינוסר', לשם פונתה קהילת קיבוץ יפתח בתחילת המלחמה. תהליך עיבוד האבל על האובדן של גל, היה מורכב עוד יותר, משום שהם נאלצו לעבור אותו הרחק מהעוגן הביתי, מהנוף המוכר, ובעיקר מכל הפינות שמזכירות את הבן שאיננו. "אני מרגישה שקרה משהו לא אמיתי, לא קשור אלי, לא מציאותי", מתארת רחלי את תחושותיה בקול שקט ומהורהר. "בגלל שאני מנותקת מהבית, ההרגשה היא כאילו יצאנו למסע שבמהלכו איבדנו ילד. מכיוון שאנחנו לא נמצאים כרגע ליד החפצים האישיים שלו, והמבט שלנו אפילו אינו מופנה לדלת הבית המוכרת באשליה לראותו, המוח לא מצליח להבין את ה'אין', ונדמה שלעד נחכה לו. לעיתים, כשמאד קשה לי, אני מהרהרת באפשרות שהילד שלי רק יצא לטיול ארוך מאד, ותכף יחזור, או אולי כפי שבתקופת הצבא היה מגיע הביתה לעיתים רחוקות, גם הפעם הוא מתמהמה, ואני רק צריכה סבלנות. יש בי מקום שכל הזמן מחכה. אני חוששת להגיע לבית ביפתח ולקבל את ההבנה שזה סופי – כי הנה, עובדה שהוא לא פתח את הדלת, ולא התחבק איתנו, ולא פתח מקרר כדי להכין פיתה עם לאבנה כמו שאהב, ולא אראה את תיק הבגדים שלו שמחכה לכביסה. כל אזור בבית עלול להחזיר אותנו לכאב ולזיכרונות".

רחלי, אישה שאינה עושה לעצמה הנחות, יודעת להסתכל על המצב בעיניים פקוחות, עם כל הצער העמוק. אמנם חשוב לה להנציח ולהזכיר את גל בכל דרך, אבל היא לא שוכחת לרגע שהמשימה העיקרית של המשפחה כולה, היא שיקום ובנייה במציאות הקיימת. "בהתחלה לא יכולתי להחזיק יחד ילד מת וילדה חיה. כיום אני כבר מרגישה יותר שגל מפנה את המקום לטובת מיכל. למרות שתמיד אגיד שיש לי שני ילדים, אני צריכה להתמקד במי שחי כאן, בעולם הפיזי", היא מסבירה בנחישות. "החפצים של גל יקרים לנו, אבל כנראה נרכז אותם בתוך 'הברווזיה'. אני לא רוצה אתר הנצחה בתוך הבית. המשימה שלנו זה לבנות משפחה חדשה, של שלושה אנשים, שמתמודדים כל אחד בדרכו עם החוסר, עם השולחן שפתאום יש לו רק שלוש רגליים וערוך עם שלוש צלחות במקום ארבע. כל ניואנס כזה צורב בנשמה. אני יודעת שכולנו מרוסקים, אבל גם רוצים להמשיך יחד ככל האפשר. התנודות הרגשיות שלנו משתנות כל הזמן – כשאני רק רוצה לבכות נח מקדם דברים, ולפעמים כשהוא נופל, אני תומכת בו. אנו משתדלים לתת לכל אחד ואחת מאיתנו את המרחב הנדרש ונעזרים באנשי מקצוע".

בחצי השנה האחרונה, מנסה המשפחה ליצור שגרת חיים מסוימת. מיכל לומדת בבית הספר למפונים, נח חזר לעבוד ב'נטפים-יפתח', ויצר לעצמו סדר יום שמאפשר לו לתחזק את היומיום. רחלי, עזבה את הוראת המחול בבתי הספר, אבל החליטה להמשיך ללמד בנות צעירות ב'מרכז קלור' בכפר בלום. "אמנם נחלשתי מבחינה פיזית, אבל אני משתדלת לרקוד ולהתאמן יחד איתן. זה זמן הריפוי שלי, כי במהלכו אני מצליחה להזיז לרגע את המחשבות על גל ולהתמקד בתלמידות שלי, שגם הן עברו שנה של מלחמה ומציאות מתוחה. בתחילת השיעור אני בוכה ובסוף השיעור בוכה, ובאמצע זה כמו לשים תחבושת על פצע. אני נוהגת לומר שאני 'אמא קטועת ילד'. זו פציעה עמוקה שאינה נראית כלפי חוץ, אבל תלווה אותי לעולמי עד, ואיתה יהיה עלי להתנהל בעולם ולבנות חיים חדשים. גל נמצא איתי בלב ובמחשבות בכל רגע ושניה. יש ימים שאני לא מסוגלת לתפקד ולקום מהמיטה. בשביל מה לי לפקוח עיניים ולהבין כל בוקר מחדש שאין לי ילד? בהתחלה חוויתי שלב של בכי וכעס. הדמעות לא הפסיקו לזלוג וכל מי שעבר לידי רציתי להרוג אותו. אבל לאט לאט, זה עבר. הבנתי שהכעס עוצר אותי מלהתפתח, ואם אפול למסכנות – יגמרו גם לי החיים. ביום שגל נהרג כאילו נמחקתי, אבל משם התחלתי לאסוף את עצמי, ולצייר ציור חיים חדש. הבנתי שעלי לבנות 'רחלי חדשה', ואני עדיין מבררת מי אני בעולם בלי הילד שלי. הזמן שעובר אינו מצמצם את הכאב, אבל סביבו מתחילות להיווצר מעטפת חוויות, התרגשויות ואפילו צחוק. הרגשות שלנו נמצאים כל הזמן בתנועה ובשינוי. לפעמים אני בתפקוד ויכולה לדבר עליו בלי לבכות, ולפעמים אני רק רוצה שיעזבו אותי. אנחנו במסע ארוך שלא יגמר לעולם".

השיר של גל

לרחלי חשוב מאד להנציח את גל בדרכים שונות, והיא נענית לפניות מערוצי הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות, שמזמנות לה אפשרות לשוב ולדבר על בנה. היא מדגישה כי מבחינתה הנצחה אינה מתמקדת רק באבן דוממת, אלא בכל עניין שקשור לגל ולאופיו. כבר בחודש מרץ האחרון, ארגנו חבריו מסיבת יום הולדת לכבודו, ששילבה בין טקס מכובד, חלוקת חולצות עליהן הוטבע דיוקנו של גל, לבין מסיבת ריקודים סוערת. בימים אלו, הם מתחילים לחשוב על יום ההולדת הבא בלעדיו. "התברר לי שלעשות יום הולדת לילד מת זה הרבה יותר מסובך מאשר לילד בחיים", אומרת רחלי בחיוך עצוב, ומיד מוסיפה: "אבל החברים המקסימים שלו נמצאים איתנו המון, ומעניקים לנו תמיכה שאין כמוה. אני בתקשורת רציפה איתם, וכשהם מגיעים לקיבוץ, עושים 'על האש' או יושבים בנחל – הם קוראים לי להצטרף אליהם. אני יודעת שקשה להם בלעדיו, כי הם גדלו והתבגרו יחד. בכל יום שישי, כשגל היה חוזר מהצבא, הוא אכל איתנו ארוחת ערב, ותוך שניות היה נעלם ויוצא לבלות עם חבריו. עם כל הכאב, החיים ממשיכים. חלק מהחברים השתחררו, נסעו לטיול הגדול בחו"ל ומצאו בנות זוג. לפעמים יש לי צביטה בלב שגל שלי לא הספיק לעשות את כל הצעדים הללו, אבל אלו מחשבות שאני מזיזה די מהר. אני שמחה שהם מתקדמים ומתפתחים, ואני בטוחה שזה גם לרוחו של גל".

אחת מדרכי ההנצחה שנוצרו בחודשים האחרונים, הוא שיר שכתבה ענת זיסוביץ'-חריט, חברתה של רחלי. "הדפיקה על דלת חדרה של משפחת הרשקו הייתה גם דפיקה על הלב שלי, ולעולם לא אוכל להתנתק מזה", מסבירה ענת. "הייתי עם רחלי מייד אחרי רגע הבשורה, ומעבר לתפקידי הציבורי פעלתי מתוך רגש עמוק שהניע אותי להתחבר, לתמוך ולהתקרב". כתיבת שירים היא אחד מערוצי הביטוי המשמעותיים בחייה של ענת. "החיבור שלי למשפחת הרשקו הוביל אותי באופן טבעי ליצירת שיר, שדרכו אוכל להביע שותפות ולהזכיר את גל באופן ייחודי. מבחינתי, יצירת השיר זו הדרך להושיט יד, ולהגיד למשפחת הרשקו שאני רואה אותם". ענת מספרת שכתיבת השיר נערכה דקות ספורות בלבד, וללא מעצורים. היה לה ברור שהיא שמה לנגד עיניה את המילה 'גל', וממנה יוצאת לתמונה של טבע וים, המסמלים מערכת יחסים קרובה ותנודות רגשיות. "רציתי לצרף לשיר גם לחן וסרטון קצר שההתבוננות בו וההאזנה אליו יהוו כלי להנצחה ולזיכרון". היוזמה של ענת זכתה לשיתוף פעולה מלא מהמשפחה ומאנשי מקצוע. רחלי, מיכל ונח התרגשו מהמילים, והאחיות של רחלי שלחו את התמונות היפות לקליפ. "שירי גולן המוכשרת הלחינה וגם שרה, ועוד רבים היו שותפים להפקה ולהוצאה לאור. רצינו שהתוצר יתגלגל ויזכיר למאזינים את גל ואת המשמעות שיש לו בעולם הזה". המשובים החיובים לא אחרו לבוא, והשיר כבר הושמע במספר תחנות רדיו, ומהווה מקור של התרגשות לכל שומעיו.

גל / ענת זיסוביץ חריט

ים של רגשות

נשברים אל החול

רסיסים של טיפות

מתפזרים אל האין סוף

ענני השחור באופק

בוכים בגשם שוטף

טיפות נוחתות באושר

שוטפות נהר של כאב.

השפל משאיר חוף ערום ודואב

געגועים אל ים מלוח,

געגועים עזים אל גל שמתרפק

ואני שם עומדת

מצפה שתחזור

שגל אותך יביא

תיאסף אל חיקי

וביחד נשתוק

נאחז, נאחז באין סוף.

הים הסוער מערבל

רסיסים, של פלדה ותקווה

גלים מתנפצים לי בלב

מחפשים, חוף למנוחה.

וכזרע המנסה לנבוט,

אני מחפשת את האור.

תגיד לי היכן בתוך השחור,

היכן אמצא לי מגדלור?

ואני שם עומדת

מצפה שתחזור

שגל אותך יביא

תיאסף אל חיקי

וביחד נשתוק

נאחז, נאחז באין סוף

רחלי בעצמה מלאת הודיה ליוצרות השיר, ורואה בו סוג של הנצחה. "אם מישהו כתב שיר על הבן שלי, וגל אצלו בלב – אני בוודאי איתו. המילים של השיר מאד מתאימות בעיניי. המוטיב של הגלים, מעבר לקשר שלהם לשמו של בני, מסמלים גם את התנודות במצבי הרוח ובכוחות שלי. לפעמים אני מרגישה שאני על הגל, ולפעמים יורדת, כמו בתופעה של גאות ושפל. הגלים מדגישים את החיבור לטבע שכל כך מאפיין את גל ואותי. יש לשנינו קשר חזק ליקום. אני מרגישה שהוא ממשיך לתקשר איתי בעזרת כוחות הטבע, גם מהמקום בו הוא נמצא עכשיו. כל פעם שקשה לי – גל מראה לי את הדרך ונותן לי כוחות מלמעלה. בחודשים הראשונים לאבל לא יכולתי לנהוג או לבשל. מצאתי עצמי מדברת איתו, נכנסת לאוטו ואומרת לו – 'נו גליקי, תן לי כוח', ואז מתחילה לנסוע. לאט לאט הצלחתי להתקדם ולחזור לפעולות היומיום שנחשבו לפשוטות עד שגל נהרג". רחלי מספרת שהיא מרגישה את הנפש של גל מלווה אותה, נותנת לה סימנים ומכוונת אותה כיצד לפעול. היא מהססת אם לשתף בנושא זה, מחשש שמא הקוראים יחשבו שדעתה השתבשה עליה, ואז מבהירה "אבל איך אמא יכולה לאבד ילד ולא להשתגע? כל כך חסרה לי הפיזיות של גל, וכשאני מסתכלת על תמונות שלו ישר העיניים מתמלאות בבכי. למרות שזה מחזיר אותי לזיכרונות, אני עדיין מחפשת דרכים להיות קצת קרובה אליו, מקיפה את עצמי בחפצים עם תמונות שלו ועונדת שרשרת עם הדיוקן שלו".

חוזרים הביתה ליפתח

עוד לפני ההכרזה על הפסקת האש החליטה משפחת הרשקו לחזור לביתה שבקיבוץ יפתח. בימים האחרונים שלה במלון, העלתה רחלי חששות ממהלך זה: "אני לא מפחדת מטילים ורקטות, אלא מאיך נבנה את המשפחה שלנו מחדש. אנחנו משפחה בת ארבעה אנשים, ועכשיו אחד חסר לנו. רק לשלושה מאיתנו יש נוכחות פיזית, ונצטרך להסתדר עם המציאות החדשה הזו. אבל אני באמת לא יודעת איך יראו החיים החדשים שלנו, איך נסתכל זה לזו בעיניים, ומה נעשה עם העצב הגדול כשנחייה בתוך הבית שלנו ביפתח, שיהיה כל כך חסר את גל", מרכינה רחלי את ראשה בכאב, ומוחה דמעותיה. "לחזור הביתה זו לא שמחה אמיתית אלא תהליך ממושך של התרגלות. כשחיינו במלון, הקהילה הקיבוצית וצוות העובדים ב'נוף גינוסר' תמכו בנו כמו משפחה. במובן מסוים אני אפילו מתגעגעת אליהם. אבל ברור לי שהחזרה הביתה היא צעד מאחה ומאחד, וכדי שנעבור את עיבוד האבל כמו שצריך אנחנו חייבים בסיס קבוע". רחלי מדגישה בגאווה שגל אהב מאד את יפתח, והבטיח למשפחתו שכשתסתיים המערכה בדרום, הוא יעבור צפונה וילחם על הבית.

ביחידה שלו בחיל ההנדסה הוא היה חריג בנוף האנושי, הן באהבתו לטבע והן בחיבור שלו לקיבוצו המרוחק שעל ההר. "בכל פעם שהוא הזמין לכאן חברים מהצבא הם סרבו לבוא", מחייכת רחלי. "הם היו שואלים אותו מה יש לו לחפש ב'חור' הזה, והוא היה משיב להם בנחישות שבכוונתו לגדל כאן את ילדיו. רק לאחר שהוא נהרג, הם הגיעו אלינו והיו בהלם עד כמה יפה פה, ויכלו להבין על מה גל דיבר". בחדרו של גל עדיין סגורים הארגזים הכחולים עם הציוד מהצבא, שהמשפחה טרם גייסה כוחות לפרוק אותם. "מי שלא יודע מה זה ארגזים כחולים שיתפלל שגם לא ידע" מציינת רחלי בכאב. "אני פוחדת לפתוח אותם ולהרגיש בריח שלו. למעשה חזרנו אחורה בתהליך האבל, כי אני מוצאת עצמי מחפשת אותו בכל פינה בבית – מחכה שיצא מהמקלחת לאחר שחזר מהצבא, שיוציא לעצמו אוכל מהמקרר, שיפתח את דלת חדרו אחרי שינה ממושכת. הציפייה השבורה הזו קשה, ואי אפשר לתפוס שהוא באמת לא ישוב עוד. החזרה הביתה טלטלה אותנו מאד, במיוחד מפני שאנחנו עסוקים עכשיו בהכנות לטקס השנה. כולנו בנפילה רגשית ורוצים שהתאריך הזה יעבור כבר".

יש משהו שאת נאחזת בו לטובה, שאת מצליחה להיתמך בו?

רחלי מרימה את עייניה למעלה כאילו מחפשת תשובה מגליקי שלה, ואז בטון שקט מספרת שיש סביבה מעגלים אוהבים של משפחה, חברים ואנשי מקצוע. "כולם מגיעים בזמנם לשבת איתנו ולבקר, וזה טיפה מעמעם את הצער. גם החברים של גל נמצאים איתנו בקשר רציף, ועכשיו, כשחזרנו הביתה, אנחנו משפצים את 'הברווזיה', כדי שהם ימשיכו לבוא ולבלות כאן. אני רוצה לחשוב שעצם החזרה הביתה, היא צעד ראשון של ריפוי. פתאום אני מרגישה מחוברת ולא תלושה או מנותקת כפי שחשתי במלון. אולי ההגעה לבסיס הראשוני שלנו מאפשרת תקווה לצמיחה חדשה, חיזוק ובנייה של האנשים החדשים שהפכנו להיות".